המאבק בכיבוש דורש תעצומות נפש, יכולת להתבונן במציאות האכזרית שאנחנו בשתיקתנו רבת השנים אפשרנו אותה. האימהות יוציאו את הילדים מהשטחים

בדרך לקלפי בפעם החמישית בבחירות לכנסת ה25 תזכרי שאין דמוקרטיה עם כיבוש. השחיתות הפוליטית, הגזענות, האלימות, אבדן החינוך, הזהות והרוח...

אם אתה יוצא נגד כל מי ששואל שאלה, מעלה ספק, דורש לבדוק- אתה אולי מגן על צה״ל אבל אתה מפקיר את הלוחמים.

הרוב המכריע של הכוחות המוצבים בגדה לא עוסקים בסיכול פעולות טרור המכוונות כלפי אזרחים בתוך ישראל אלא בהגנה על ההתנחלויות.

הכיבוש הוא זמני - ישראל הכובשת חייבת לחתור לסיום מציאות הכיבוש! אם אתם מרום מקומותיכם לא יודעים איך לעשות את זה, אנחנו נעשה זאת! נוֹצִיא אֶת

בנאומו כוכבי מנצל את רוחן וכוחן של האימהות ובפאתוס "אלוהי" הוא מטיל את האחריות וההקרבה לאובדן ולשכול על כתפי האימהות שקולן הלא נשמע בסיפור

הסיפור הישראלי הוא סיפור של מיעוט נרדף, תמיד בודד במרחב. כמו איזו גזרת גורל מימים עתיקים. הן עם לבדד ישכון. הסיפור הישראלי הוא סיפור של חיי

יש לפעמים שהזיכרונות נשלפים לפתע פתאום, יש גם סיפורים שתקועים עמוק במרתפי התודעה, בכספת, הסיפורים של הבנים והבנות שלנו בזמן שרותם הצבאי...

ההתנחלויות, המאחזים והחוות לא ישמרו על ילדייך, מיליארדי שקלים לא יקנו את ביטחונם, אלפי ק"מ של גדר הפרדה לא יעצרו את מניין קורבנות הטרור....

ישנה אמרה שהולכת כך: מסע של אלף קילומטרים מתחיל בצעד אחד. המסע של האימהות אל עבר חברה ללא אלימות שבה יוכלו ילדנו לחיות בבטחה התחיל בצעד...

הזמן שחלף מאז, 34 שנים, צבע את הכיבוש בצהוב של רוח מזרחית חמה ואיומה, שמחוללת סערה תרבותית בחברה. הפכנו אנשים צהובים זה לזה, והשנאה שוררת

מבעד לחלונות המסורגים הציצו לעברנו דיירי הבתים שהסיגו את ילדיהם וטרקו את החלונות בדלתות ברזל. ההליכה ברחוב הדומם לעבר מערת המכפלה

אנחנו הילדים שלכן אבודים. בגיל 18 אנחנו נתלשים מכם, נלקחים לצבא ושם פוקדים עלינו לשכוח כל מה שידענו, לשכוח את מי שאנחנו, לשכוח כל מה שאתן

ביום שדובר צה"ל ילמד להסתכל על המציאות בכיבוש כמו שהיא על כל הזוועות והעוולות שהבנים שלנו מחוללים בשם הביטחון, זה היום שבו נתחיל לנשום

ב15 במרץ צפוי להתנהל דיון בבג"ץ בדבר גירוש אם בג״ץ יחליט לאשר את גירוש התושבים, יהיה זה מחיקת תרבות בת מאות שנים בדרום הר חברון

בואו, זה לא מסע תיירותי זה מסע בארץ המרדפים של 1967 ארץ רדופה ונרדפת, מתנשפת בשארית כוחותיה שנראה כיצד נאנקת תחת מגפי הברזל של המינהל האזרחי

זה הקול שלנו, אנחנו יכולות להוציא את החיילים והחיילות מהשטחים הכבושים, הם הילדים שלנו ואנחנו דואגות ומודאגות מהמדיניות ששמה את חייהם על הכף

הסיפור הקטן שלי כאן מהדהד את עוצמת הדברים ואת רוח התקופה של אשה אחת שעמדה כנגד כל הסיכויים מול צונאמי פוליטי. יולי נובק בספרה "מי את בכלל"

ההתבוננות שלנו על המציאות כמות שהיא, מגייסת אותנו לשים את מה שטבעי לנו ולהבין שאם אנחנו רוצות להוציא את הבנים והבנות שלנו מהשטחים הכבושים,

צו פינוי שבוסס על פסק דין שהתיישן, ושמסמכיו המקוריים אינם בנמצא. ההוצאה לפועל כלל אינה יודעת מי השופט שפסק במקור. אין היא ראתה אסמכתאות