המקרה של אשה בורחת מבשורה - ד"ר דנה אולמרט

ד''ר דנה אולמרט, מומחית לספרות ולשירה עברית, סגל אקדמי בכיר בחוג לספרות ראש תכנית בתוכנית לימודי נשים ומגדר מרצה בחוג לספרות באוניברסיטת תל אביב ועורכת ספרות מקור בהוצאת אחוזת בית.

עבודת הדוקטורט שלה עסקה בראשית צמיחתה של שירת המשוררות העברית בשנות ה-20, במבט פסיכואנליטי ופמיניסטי. ב-2009 זכתה בפרס בהט לספרי עיון על הספר "בתנועת שפה עיקשת 

כתיבה ואהבה בשירת המשוררות העבריות הראשונות". הספר העוסק בשירתן של רחל, אסתר ראב, יוכבד בת-מרים ואלישבע.

אימהות לחיילים בספרות הישראלית: המקרה של "אשה בורחת מבשורה" מאת דויד גרוסמן

כחומה תעמודנה, אימהות ללוחמים בספרות העברית 

בני לא ישוב בלי להביא את הניצחון". רבקה גובר, עם הבנים, 1953

"והיא אמרה שהם לא יקחו לה אותו הם לא יקחו אותו למלחמה, ונעמדה בדלת פשוט חוסמת להם עם הגוף שלה את הדלת". יהודית הנדל, הר הטועים, 1991

ספר זה עוסק במופעיה של דמות אם החייל, אם הלוחם, בספרות העברית החדשה. שורשיה של דמות זו נעוצים גם בדמותה הארכיטיפית של "אם הבנים" מן המקורות היהודיים, המעודדת את בניה להקריב עצמם על קידוש השם, גם בדמותה של האם הספרטנית השולחת את בניה לנצח בקרב, כפי שנחרתה בתרבות המערב. הספר בוחן את גלגוליה של דמות זאת בספרות העברית המודרנית וכן את הופעתה, משנות התשעים ואילך, של דמות אם חדשה, ביקורתית ולעיתים אף מתנגדת, שהתעצבה בהשראת נשים שפעלו בתנועות המחאה סביב מלחמת לבנון הראשונה והאינתיפאדה הראשונה.

הסוגיה המרכזית שנבחנת בספר עוסקת במרחב הפעולה של אם החייל: מה מרשה הספרות העברית לדמויות של אימהות לחיילים לרצות או להתנגד לו; מה היא אוסרת עליהן לחשוב, לבטא ולעשות, ומהן הסנקציות הסמויות והגלויות שמופעלות כלפי אימהות שמעזות לחרוג מן המקום שהוקצה להן. בפרקים השונים מוצגות פרשנויות פוליטיות ללא-מודע הלאומי-מגדרי ביצירות וכן לנטייתה של הספרות העברית – למרות החופש שמעניק הבדיון - לציית לכלליה הבלתי כתובים של האידיאולוגיה הציונית ולא לקרוא תיגר על ציווייה.

המהלך נע מתקופת התחייה עד לעשור הראשון של שנות האלפיים, ומציע, לצד הדיונים ביצירות מאת י"ח ברנר, מ"י ברדיצ'בסקי, אביגדור המאירי, נתן אלתרמן, משה שמיר, עמוס עוז, חנוך לוין, יהודית הנדל, יוסף אל דרור, אורלי קסטל בלום, בתיה גור ודויד גרוסמן, גם קריאה ביקורתית בטקסטים לא בדיוניים, ובהם ההספד שחיברה המשוררת יוכבד בת-מרים לזכר בנה שנהרג ב-1948 וקטע מנאום של מרים פרץ בשנים האחרונות.