"הבן שלי חבר להרבה גדודי לוחמים וכולם משוועים לעסקת חטופים ולצאת מעזה. אין להם מוטיבציה. הם עייפים, גמורים. זה הגיע למצב קיצון כשהצטרף לסיירת צנחנים הם ישבו ערב שלם וחשבו איך הם יכולים להיפצע ״לייט״ כדי שיוכלו לצאת מעזה אולי רסיס קטן… אולי יפלו על זכוכית… שבר באצבע… זה כמה שהם רוצים לעוף מעזה… הם מבינים שהם לא מצליחים להחזיר חטופים חיים ומתפללים לעסקת חטופים שתחזיר את החטופים ואותם הביתה." אמא של חייל בחזית עזה
"הנני, כי אם אינני." אמהות שוברות שתיקה#2. אברהם לא אמר "הנני" כדי לקדם חזון, אלא עמד במבחן אמוני שמוסריותו מפוקפקת. בשונה ממנו, המדינה לא אמורה לתבוע מצעיריה ומצעירותיה בשבועתם "הנני" קורבן בלתי מותנה ולא לתבוע ציות עיוור, אלא להציע להם חזון שלמענו נדרש לעתים להקריב.
מספרת אמא לחייל שלחם בשכונה הקטארית - שכונת חמד
הבן שביקשו מהם לפשוט לבניין רב קומות של 6 קומות . עד אז חיל אויר היה מפציץ רבי קומות ואז הכוח היה נכנס . פתאום שינו את ההנחיות ( לאחר מכן למדנו שזה מתוך התחשבות במתווכים הקטאריים, שבנו שם שכונת יוקרה)
החיילים התריעו על כך ואמרו להם שזו הפקודה ושיבצעו
הם נכנסו וחיכה להם מטען בפיר המעלית.
זה הפך לאירוע רב נפגעים עם הרוגים ופצועים רבים .
הבן שלי חילץ את חברו הטוב , סיפר במילים האלו ״ כל המוח שלו היה בחוץ ״ ואמר ״ חבל שהוא היה צריך למות כדי שיבינו ״ ובאמת לאחר האירוע , חיל אויר הפציץ היטב את השכונה .
מספרת אמא של חייל בחזית
הבן שלי והצוות שלו היו במבנה שטוהר על ידם כדי לעשות את הלילה שם.
הבן שלי עלה לקומה שלישית כדי להכין שם קפה לכולם. פתאום, פיצוץ מטורף, הבן שלי היה בטוח שהחברים שלו נהרגו למטה וירד בריצה מטורפת למטה. המפקצ נפצע מרסיסים ועוד חבר לצוות נפצע, אבל הירי היה של כוחותינו, פשוט טעות בזיהוי.
וזה קורה עוד ועוד והשחיקה והלחץ והמתח האינסופי מראים את אותותיהם.
עד מתי ימשיכו להיפצע ולהיהרג מירי כוחותינו? המקרים רק מתרבים.
מספרת אמא של חייל בחזית
החיילים ישנים במבנה. על מנת לא לצאת החוצה, מאחת הקומות עושים "שירותים". שומרים על מצב סביר באמצעות שקיות. אחד החיילים בניגוד לנהלים יצא לעשות את צרכיו מחוץ למבנה, ללא דיווח, וללא ליווי.
נפגע קשה מירי של כוחותינו.
מספרת אמא של חייל בחזית
הבן שלי יצא אחרי חודש בעזה עם פטריה עצומה על כל הגב כולל איזור הישבן…פטריה עם מראה נוראי של נגע עצום, אדום ומגורה. בנוסף, יצא עם דלקת חניכים במצב מתקדם ושן בינה מודלקת.
הוא התקשה מאד לאכול והשיל ממשקלו כ10 קילוגרמים.
באחת הפעמים ששוחחתי איתו שמעתי שיחה שלו עם חבר מהצוות שהחליט למקם מלכודת לזבובים בעזרת הצואה שלו…שיטה מגעילה ומסוכנת תברואתית שאומצה על ידם בלית ברירה כדי להרחיק את הזבובים הרבים.
מספרת אמא של חייל בחזית
לאחר מספר שבועות בעזה הצבא שלח משלוח אוכל חם למחלקה של הבן שלי. היתה התרגשות רבה והחיילים אכלו ונהנו מטעם של 'בית'. תוך זמן קצר כל המחלקה החלה סובלת משילשולים והקאות.
הסבל נמשך כשבוע וחצי ללא ביקור וטיפול של רופא.
מיותר לציין שכל זה ללא תנאים סניטריים בסיסים כמו מקלחות ושירותים.
התלוננתי ונציגי הצבא טענו שרופא ישנו אך לא התקבלה שום תלונה ולכן אין טיפול.
במציאות לא היה רופא באזור והמפקד לא הגיש בקשה לסיוע רפואי.
המדינה אינה עוקדת את בניה אלא מקריבה את מקצתם רק בחוסר ברירה ורק לאחר ששכנעה אותם שאין ברירה אלא להקריב. אברהם לא אמר "הנני" כדי לקדם חזון, אלא עמד במבחן אמוני שמוסריותו מפוקפקת. בשונה ממנו, המדינה לא אמורה לתבוע מצעיריה ומצעירותיה קורבן בלתי מותנה ולא לתבוע ציות עיוור, אלא להציע להם חזון שלמענו נדרש לעתים להקריב.
אימהות שוברות שתיקה, מספרות את הסיפור האמיתי של הבניםוהבנות שלהן המשרתים בצבא ובכלל זה לוחמים בעזה בצפון, ובשטחי הגדה המערבית. במטרה לשתף את המצוקות, העוולות וחוסר המודעות למציאות ולמצוקה של החיילים והחיילות והחרדות של האימהות. חשוב לנו האימהות לתת במה ולעודד שיח ציבורי על המחירים שהילדים והילדות שלנו משלמים בנפשם ובגופם ואובדן המוסריות והערכיות התרבותית והחברתית.
אימהות מוזמנות לכתוב ולשלוח לנו למייל mavisrael@mavisrael.com
Comments