כל הודעת משטרה לתקשורת היא אמנות השקר וסגידה לעגל הזהב, דבריהם מובאים כלשונם: "למרות ניסיונות חוזרים ונשנים במשך השבוע להידברות עם ראשי המפגינים וביניהם ראש העיר, לא זכינו לשיתוף פעולה מצדם, דבר שהוביל להתפרעות אלימה ממנה נפגעו אזרחים ושוטרים. המשטרה רואה בחומרה רבה ידויי אבנים ואלימות מכל סוג שהיא המופנית כלפי שוטרים ונמשיך לפעול כלפי כל גילוי אלימות כלפי כוחות השיטור".
התמונות מאום אל פחם לא נותנות לי מנוח. חזרתי וצפיתי במראות הדחיפות הברוטליות, המקלעים השלופים, האלימות כלפי נבחרי הציבור הערבים.
ויחד עם האלימות הבוטה מגיע מיד המהלך שנועד לקעקע את הדימוי הציבורי של המוחים. לצייר אותם כאלימים ומפירי הסדר הציבורי.
אבל לא הסדר הציבורי הוא שמעניין את אלה המדכאים את המחאה באום אל פחם. לא החוק והסדר הם שמעניינים את אלה שעוצרים ומעמידים לדין מפגינים בבלפור או בתל-אביב.
הם מגינים על הסדר השלטוני. תפקידם הוא לשמר את יחסי הכוח. וכדי לעשות זאת הם מציגים את המחאה לא רק כלא לגיטימית, אלא כלא חוקית, עבריינית ואלימה.
מחאות לא אמורות להיות נחמדות. הן לא אמורות לעשות נעים בגב של מישהו. הן שחרור של זעקה נגד אי צדק ואטימות שלטונית. נכון, חסימת צירים זה מעצבן. פקקי תנועה עקב חסימת כביש או צומת למי שממהר.ת הביתה, לפגישה או לאירוע, זה באמת מעצבן.
ומי שנשלח לדכא מחאות יודע את זה. יודע שא.נשים בסך הכל רוצים.ות להגיע ליעד בשלום. א.נשים זועמים.ות ברחובות זה מטרד. במיוחד אם הכאב והזעם שלהם.ן זרים לנו.
מי שנשלח לדכא מחאות יודע את זה. הוא יודע שיש לו גיבוי. גיבוי בצורת היעדר חקירה של מעשי האלימות שלו נגד המחאה. גיבוי בצורת דה-לגיטימציה של המחאה. גיבוי בצורת השחרת פני המחאה. מי שמציג את המחאה כאלימה. כלא לגיטימית, לא חוקית ועבריינית לא רוצה לשמור על הסדר הציבורי. הוא מבקש לפורר את המחאה. לחנוק אותה. הוא מעדיף ציבור אדיש על פני ציבור זועם. הוא מעדיף ייאוש שקט, על פני זעקה שיש בה דרישה לתקווה.
וובינתיים, מניין המתים עולה. המתים והמתות מהקורונה, מאלימות בבית וברחוב, מאלימות משטרה.
מניין המובטלים.ות עולה. מניין בעלי.ות העסקים שאיבדו את עולמם.ן עולה.
מניין הילדים והילדות שאיבדו שנה מהחיים ולא יקבלו אותה בחזרה, גם הוא עולה. ומדד הדיכאון עולה ומדד האימה עולה ומדד הכאב עולה.
אבל אלה שיצאו לזעוק "די!!" הם העבריינים.
ונגד זה אנחנו יוצאות. אנחנו האמהות שיודעות ש:
צדק, במובן העמוק שלו, הוא הבסיס גם לסדר.
סולידריות, ולא הפרד ומשול, היא הבסיס ליציבות חברתית ופוליטית.
חמלה ואכפתיות הן הבסיס שעליו נבנית חברה מתוקנת.
אל מול שלטון מסואב ומושחת, זוהי חובתנו המוסרית להתייצב לצד מי שזועק שהמלך הוא עירום.
ואם מי שדורש צדק ותיקון הוא עבריין, אז גם אנחנו עברייניות. הפשע שלנו הוא שאנו מסרבות לוותר על התקווה שיכול להיות כאן טוב יותר. החטא שלנו הוא שאנו מאמינות שהתנגדות פעילה – פיזית ותודעתית – היא התרופה לאדישות ולאטימות. העבירה שאנו מבצעות שבוע אחר השבוע היא ההתעקשות שלנו לבנות כאן – ביחד, בשותפות ובסולידריות – מקום טוב יותר.
מודות באשמה. תחקרו גם אותנו.
Comments