מסוסיא עד המדף בסופר: "חלב הארץ" כך נראית אלימות ממוסדת – ומה אנחנו יכולות לעשות מולה"
- מערכת אימהות
- 31 במרץ
- זמן קריאה 5 דקות
עודכן: 1 באפר׳
בסוסיא, התנחלות קטנה בדרום הר חברון, מתבצעת אלימות יומיומית כלפי פלסטינים – בגיבוי הצבא ובהסתרת המדינה. אנחנו, קבוצת אימהות ישראליות, ראינו את המציאות וקוראות למאבק אזרחי: להפסיק לממן את העוול, ולהחרים את מוצרי "חלב הארץ".
סוסיא, "חלב הארץ", ותרבות של אלימות ממוסדת
כשהגענו לסוסיא, לפני כשלוש שנים, קבוצת אימהות יהודיות ממרכז הארץ, רצינו לראות בעיניים את מה שכבר שמענו עליו שוב ושוב: את המציאות שנכתבה באבק ובדם בדרום הר חברון. חלקנו כבר ביקרו בעבר במקומות דומים, חלקנו שמעו, קראו, אולי אפילו שיתפו פוסטים – אבל שום דבר לא הכין אותנו למפגש עם הקרקע עצמה. עם הפער החריף בין הצד היהודי – מסודר, ממותג, בטוח – לבין הצד הפלסטיני, שחי תחת טרור מתמשך, מגובה בשתיקה רועמת של המדינה.
בשלוש השנים שחלפו מאז, חזרנו שוב ושוב למסאפר יטא ולכל הקהילות שבאזור – עם סיוע הומניטרי, עם נוכחות, עם אוזן קשבת ועם לב פתוח. ראינו מקרוב את השגרה של הפחד, את ההתדרדרות באלימות, ואת שתיקתנו מול העוול כבר 58 שנה. ראינו גם את שתיקת האימהות של המתנחלים – שתיקה שמעניקה לגיטימציה, שמעודדת את הבנים, את הנערים, להפוך למבצעי האלימות. שתיקה שמלבינה את מעשי הטרור היומיומיים נגד פלסטינים. ראינו את המשטרה מעלימה עין, מתעכבת בהגעה, פוגעת בנשים ובילדים – ולעולם לא מגנה באמת עליהם. וכשכבר מתבצעים מעצרים – אלו לרוב הקורבנות שנעצרים, לא התוקפים. הצבא, מצדו, עומד מנגד. חיילים חמושים עדים לפעולות טרוריסטיות – ולעיתים אף מגנים בגופם על המתנחלים הפוגעים, בעוד הפלסטינים נפצעים, מאבדים רכוש, ונשארים ללא הגנה, ללא צדק וללא קול.
המתקפה שהתרחשה השבוע לא הייתה הפתעה. היא הייתה המשך ישיר של שנים של הסלמה, והיא דורשת מאיתנו – כחברה, כהורים, כיהודים – לא להוריד את העיניים.
ביום שישי האחרון, מתנחלים רעולי פנים, חלקם חמושים בסכינים ולפחות אחד עם רובה, פשטו על הכפר הפלסטיני סוסיא. חמישה פעילים יהודים-אמריקאים שתיעדו את האירוע הותקפו באכזריות – אבנים נזרקו, שמשות רכביהם נופצו. חמדאן בלאל, אחד המפיקים של הסרט אין ארץ אחרת, זוכה האוסקר, נפצע. הסרט שלו מתאר את החיים הבלתי אפשריים במסאפר יאטה – ואירוניה טרגית היא שבלאל הפך לחלק מהסיפור שהוא עצמו מספר.
התגובה של המדינה הייתה צפויה – וזה הדבר המחריד באמת: הצבא עצר את חמדאן ואת צעיר פלסטיני נוסף. לא את התוקפים, אלא את הקורבנות. שניים מהתוקפים זוהו על ידי עדים – ועדיין, אלו שנעצרו נלקחו מידי הצבא ונחקרו על ידי המשטרה בתחנת קריית ארבע. על מה? על יידוי אבנים כמובן. נכון להבוקר, הם עדיין במעצר, ומנועים מפגישה עם עורך דין. וזה כבר לא מחדל – זו מדיניות.
המתקפות האלימות סביב סוסיא אינן חריגות. הן חלק ממערך מאורגן של טרור יהודי, שמובל על ידי מתנחלים קיצוניים, לעיתים קרובות מתוך מאחזים בלתי חוקיים הסמוכים ליישוב סוסיא היהודית.
באותם מאחזים, דמות בולטת במיוחד היא שם טוב לוסקי – אדם שמזוהה עם הנהגה של קבוצת בני נוער קיצוניים, חמושים ואלימים, שמטילים טרור יומיומי על פלסטינים, רועים, חקלאים ופעילי זכויות אדם – כולל יהודים.
לוסקי הוא לא שוליים – הוא חלק ממנגנון. הכנופיה שלו מקבלת גיבוי בשתיקה מהצבא, שלא מונע את התקיפות, לעיתים אף מאבטח את אותן פעולות. המשטרה, שגם כשמוזעקת, מתעלמת, סוגרת תיקים או חוקרת את הקורבן. אלימות של מתנחלים הפכה לכלי רשמי בגירוש איטי של קהילות פלסטיניות מכל דרום הר חברון – ואנחנו, כציבור, לא יכולים להעמיד פנים שזה לא קורה.
אבל הכיבוש אינו מתקיים רק בשטח, אלא גם בצלחת. מחלבת "חלב הארץ", הפועלת מתוך סוסיא, הפכה לסמל של הכלכלה המתנחלית: מוצרי חלב עזים בעיצוב היפסטרי שובה לב, "מותג אותנטי", "ישראלי", "חקלאות מקומית". בפועל, העזים רועות על אדמות פלסטיניות גזולות. המחלבה עצמה משתמשת בידע מסורתי של ייצור גבינות, שהיה שייך לנשים פלסטיניות באזור – ועכשיו נמכר כמוצר בוטיק ישראלי, תוך מחיקת התרבות המקומית.
כאן אנחנו נכנסות לתמונה. כי כל עוד אנחנו קונות את הגבינה הזו, כל עוד אנחנו לא שואלות מי עיבד את הקרקע – ואיך היא נגזלה – אנחנו משתתפות. לא בכוונה אולי, אבל בפועל.
בסיורים שלנו בסוסיא שמענו לא פעם את קולן של האימהות ובמיוחד זכרנו את קולה של פאטמה, אם לחמישה, שתיארה כיצד בנה בן השבע לא מפסיק ליילל בלילה מאז שראה מתנחלים מציתים אוהל. שמענו גם מאנשי המקום, שוב ושוב, שהם חיים באיום תמידי, בלי הגנה, בלי כתף חוקית לפנות אליה. ומה שבר את ליבנו במיוחד היה המבט בעיניים של הפעילים האמריקאים שהותקפו – אנשים שהגיעו מאהבה, ויצאו מדממים. אנחנו, כאימהות, מבינות את תפקידה של מחאה מוסרית. והיום, התפקיד שלנו ברור.
אנחנו, כאימהות, מבינות את תפקידה של מחאה מוסרית. והיום, התפקיד שלנו ברור.
לא נוכל לעצור את כל האלימות – אבל נוכל להחליט איפה הכסף שלנו הולך. לא נממן מחלבה שפועלת על אדמה גזולה.
לא נקנה גבינות ממותג שמשווק שקר עטוף בנייר צלופן. לא נשתוק מול עוול – גם כשהוא ארוז יפה ומונח על מדף בסופר.
כי בסופו של דבר, אלימות לא מתקיימת רק בחלל הריק – היא מתרחשת בגלל קהילה שמעלימה עין.
קהילה שמקבלת את העבריינות כחלק מהנוף, ואימהות שרואות את בניהן חוטאים, פוגעים, מחריבים – ובוחרות לשתוק.
שתיקת האימהות בסוסיא היא לא רק שותפות לפשע – היא תמיכה פעילה. היא עידוד.
היא הקרקע שמאפשרת לאלימות להתרבות.
המאבק שלנו הוא על ערכים. על מצפון. על צדק ושוויון על האפשרות להסתכל לילדים שלנו בעיניים
ולומר: כשידענו – לא שתקנו..
כך נראה הכיבוש בפועל
בשטחים הכבושים, ובמיוחד בדרום הר חברון, המתנחלים הם אדוני הארץ. מעמדם רק התחזק עם כניסת הממשלה הנוכחית, ובעיקר מאז מונה בצלאל סמוטריץ’ לשר במשרד הביטחון האחראי על המינהל האזרחי – שליטה בפועל בכל תחומי החיים בגדה. זה כוח בלתי מוגבל.
בתוך ציבור המתנחלים פועלת קבוצה אלימה ואידיאולוגית, שחותרת לפינוי הדרגתי של פלסטינים מהשטח. הם עושים זאת באמצעות מסכת של הטרדות יומיומיות: תקיפות, גניבת רכוש, הצתות, עקירת עצים, השחתת רכבים, הפחדות והתפרעויות. התוצאה ברורה: רבים מהפלסטינים פשוט עוזבים.
הצבא, על פי החוק הבינלאומי, מחויב להגן על האוכלוסייה המקומית — כלומר, על הפלסטינים. בפועל, הוא מגן על המתנחלים — גם על הפרובוקטיביים והאלימים שבהם. הם מגיעים רעולי פנים, חמושים, פועלים באור יום, ולרוב אינם נעצרים. במקרים הנדירים שכן נפתחת חקירה, אין חקירת עומק, לא נשלל מהם הנשק, ולא מוגשים כתבי אישום.
המצב הזה נותן למתנחלים רוח גבית. הם יודעים שאין אכיפה. הם פועלים בידיעה שאין השלכות.
פלסטינים, לעומתם, חיים תחת שלטון צבאי: אין להם משטרה משלהם, אין מערכת משפט הוגנת, אין הגנה. גם כשיש צילומים, עדויות ותיעוד ברור — לרוב אין למי לפנות.
התקשורת הישראלית ברובה לא מדווחת על האירועים האלה. העיתונאים מאמצים את הודעות דובר צה"ל כמעט באופן אוטומטי, והודעות אלה בדרך כלל משקפות את הנרטיב של המתנחלים.
כשלא — הן מבטיחות "בדיקה". אבל איש אינו זוכר מקרה בו הסתיימה "בדיקה" במסקנות כלשהן.
רק כאשר הקורבנות הם אזרחים זרים, ובמיוחד אמריקאים, המדינה נאלצת לבדוק לעומק. וגם אז — נדירים המקרים שבהם הוגשו כתבי אישום כלשהם.
כך, למשל, גם במקרה של חמדאן בלאל – תושב אום אל-פחם ומפיק הסרט אין ארץ אחרת, שזכה באוסקר.
הסרט מתאר את החיים הבלתי אפשריים של פלסטינים במסאפר-יאטה,את האלימות מצד המתנחלים, ואת אדישות הצבא.
בלאל הותקף בעת תיעוד אלים של מתנחלים – ונעצר. הוחזק לילה שלם כשהוא כפות, הוכה על ידי חיילים, ורק למחרת שוחרר. גם אז, לא ניתנה לו גישה לעורך דין.
המעצר עורר סערה בינלאומית. העולם מדווח. העיתונים המרכזיים כתבו. אבל בישראל? התקשורת ברובה שתקה. אף סינמטק לא הקרין את הסרט. אף ערוץ טלוויזיה לא שידר אותו.
זו המציאות. וזה מה שמוציא את דיבתנו בעולם: המעצר האוטומטי של הפלסטינים, ההתעלמות מהעדים ומהתיעוד, ההימנעות מחקירת מתנחלים, והשתקה של עיתונות ביקורתית. מקורות || משטר האפרטהייד והכיבוש הישראלי כרוך ממהותו בהפרה שיטתית של זכויות האדם. בצלם פועל במטרה להביא לסיומו, מתוך הכרה שרק בדרך זו ניתן לממש עתיד בו זכויות האדם, דמוקרטיה, חירות ושוויון יובטחו לכל בני האדם – פלסטינים וישראלים – החיים בין הירדן לים. לא למות טיפש | הבלוג של עידן לנדו || ח'ירבת סוסיא תיהרס כליל כדי להעשיר את אופקיהם של תושביה. סוסיא - שם טוב לוסקי מסוסיא העתיקה ועמישב פלד מחוות משכן הרועים ממשיכים לגנוב
Comments