בעקבות האמהות - יומן מסע

"בסופו של דבר, זו לא הפעם הראשונה שהנשיות מגוייסת למטרות גדולות יותר. אנו מכירות את זה לאורך ההיסטוריה כולה, החל מנשות ספרטה ועד לנשים עושות שלום. אבל עתה, אני יודעת כמו כל אם עבריה, בהווה או בעתיד שהאימהות המגוייסת מייצרת תפקיד חדש, דמות נוספת, שאי אפשר לספר את תולדות העם היושב כאן מבלי לדבר גם עליה. שכן, היא עצמה כותבת את תולדותיו מחדש."

קטי בר וחמוטל גורי, בצעדת האמהות נגד אלימות בחברה הערבית. 08/2020 צילום: אלה איתן

מאיה בואנוס, במסע אוגוסט קצת ספטמבר עם האמהות - לכתבה המלאה פוליטקלי קוראת

השיטה פשוטה - הם קודם כל מפצלים בין המפגינים. מרחוק אנחנו רואות אימהות אחרות, אנחנו מקוות שזה עוזר. כמה דקות אחר כך הן מופיעות עם עיניים אדומות ומספרות שהפעם, האלימות הופנתה גם אליהן.

בשנים הראשונות למדינת ישראל, בזמן שהחברה עסקה במימוש המפעל הציוני, ייעוד ותפקיד האישה היו ברורים: להיות אם. לקחת חלק בבניין האומה דרך היכולת האלוהית שניתנה לנשים, להביא חיים. נראה כי הביטוי "הרחם הלאומי" מקורו בתפיסות אלה. אולי לא בכדי המילים "אם" ו"אומה" הן מאותו השורש. אלא שלמרות הקשר המשמעותי בין האישה לבניין החברה, תפקידה היה ונותר פונקציונלי.

בעשורים האחרונים חל שינוי בתפקיד האמהות, או לפחות, בדרך בה אנחנו מדברות עליו. פעם אחר פעם אנו מבחינות כיצד אמהות (פעמים רבות, אמהות שכולות), תופסות את מרכז הבמה התקשורתית והציבורית, מייצרות שיח אחר וגורמות לקבוצות שונות באוכלוסיה להקשיב להן.

יצאתי השבוע למסע בעקבות האימהות, רציתי לבחון האם הן נותרו בעיני החברה כצינור פונקציונאלי או שהן נושאות גם תפקיד תרבותי? במקרה או שלא, השאלה הזו הובילה אותי למחאה בבלפור ובעקבותיה פגשתי את קבוצת אמהות נגד אלימות משטרתית. כבר שבוע שאני משוחחת ונפגשת עם אימהות שונות. במוצ״ש האחרון אף התלוותי אליהן למשך לילה, בסופו, הבנתי דבר אחד: זה לא משנה מה דעתכן על המחאה, אל מול האמהות שאני פגשתי לא תוכלו להשאר אדישות.

עדי רונן ארגוב ונאוה מבורך, בבלפור ירושלים 12/2020 צילום: נורית שרת

יום ד׳ – "אנחנו שם כל הזמן אז הגיע הזמן שתקשיבו לנו"

שעת ערביים, הלחות התל אביבית נרגעה מעט, קטי בר יושבת בבית קפה ומשוחחת עם בתה קארין שצלצלה מניו יורק, היא מבקשת עוד כמה דקות ואני כמובן נענית. מבינה את התשובה לשאלה הגדולה שלי, מבינה שגם אני אל מול דמות האם, נסוגה לאחור. חצי שעה אל תוך השיחה היא תתאר לי כיצד פעולה דומה מתרחשת כשעומד מולה יס"מניק והיא מנסה למנוע ממנו לפנות מפגינים בכוח ובאלימות. יום קודם לכן היא כבר הכניסה אותי לקבוצת הוואטסאפ המצומצמת, אל "חמ״ל האימהות התל-אביביות". קטי מנהלת עוד שש קבוצות כאלה, ההיענות מדהימה גם אותה.

״פתחתי קבוצת וואטסאפ בפעם הראשונה בהיסטוריה ובקבוצה כתבתי ׳אימהות נגד אלימות׳, פניתי ל-15 חברות ועד הלילה כבר הייתי עם קבוצה מלאה״

אכן, הבשורה על האימהות בצהוב, התפשטה כאש בשדה קוצים. משבוע לשבוע מגיעות עוד מצטרפות. חלקן יסבירו לי כעבור כמה ימים שזה נבע ממקרה אישי, הרביצו לילד הפרטי שלהן ומאז הן לא יכולות שלא לבוא. עבור קטי, למודת המחאות, היוזמות וההפגנות, מדובר בפעם הראשונה בה היא מובילה בעצמה הפגנה. קטי הצטרפה כבר בהתחלה, לקחה חלק בסיירת הדיגיטלית בימי הסגר, אז אמרו לה שלא כדאי שתצא מהבית. משם היא ניהלה את ארגון האוטובוסים עבור המפגינים מתל אביב וכשראתה את הכוחות והאלימות, את אגרופני המתכת, האופנוענים בכיכר הבימה והסוסים המחרבנים בשדרה – היא אמרה לעצמה שאסור לה להתרגל לכך, לכך שהצבא והמשטרה מתנהלים בעיר כמו בשטח כבוש.

״ראיתי את הכוחות, אין פה שום הפרת סדר, ההפגנה הזאת לא דומה לשום הפגנה קודמת. בהפגנות קודמות תמיד הייתה משטרה אבל אף פעם לא הרגשנו איום, ההיפך, תמיד חשבנו שהמשטרה נמצאת שם כדי לשמור. אבל מה שראיתי במהלך אותו שבוע, היה אחר לחלוטין. ראיתי את הכוחות והציוד ואגרפוני המתכת, ראיתי מכות מטורפות ובלי פרופורציות. מדובר בקבוצה מצומצמת של ילדים שיושבים על הכביש ומסביב יש מעגל אנשים שמצלמים ומתעדים ואז נכנסים פי שלושה שוטרים כדי לפנות אותם. עשרה שוטרים עם משרוקית והם היו קמים והולכים, תבינו את הפרופורציות, איך אפשר לדבר על אלימות משני הצדדים?

כשראיתי את העוינות של השוטרים והקצינים ראיתי שמשהו מניע אותם, שהתפקיד שלהם הוא כבר לא לשמור על הסדר אלא הם באים למלחמה. אני האויב שלהם. אז קראו לנו ׳שמאלנים׳ וקראו לנו ׳אנרכיסטים׳ וככה הם מחממים אותם. כדי להפוך את השוטר לממושמע אתה חייב להסית אותו, להלהיט אותו, לחמם אותו אחרת למה הוא יעשה את זה? הילד הזה מחר יכול להיות פה ולהגיש לך קפה. למה שהוא יעשה את זה? באיזשהו שלב ניגשתי לחיילת משמר הגבול שיכולה להיות הנכדה שלי, הנימוס שלה היה בתחתונים והיא אומרת לי ׳תלכי מפה תלכי מפה׳ ואני ממשיכה לשאול אותה למה אתם פה ולמה אתם עם נשק?״י

קטי בר, ארלוזרוב, תל אביב 10/2020 צילום: מור ארקדיר

עוד לפני פתיחת הקבוצה יצאה קטי להפגין כאמא. היא מפגינה למען האופק והעתיד של הדור הבא, לא שלה. אותו דור, כך היא מסבירה לי, בונה עתה עולם חדש והתפקיד של האימהות, הוא פשוט להיות שם בשבילו. אם תשאלו אותה, כאן תמצאו את הפמיניזם.

״מבחינתי, להיות האישה היחידה בחדר של 200 גברים ולנהל אותם לא מחבר אותי לנשיות. מבחינתי פשוט קיבלתי מתנה, אני יודעת להניע דברים. אם אני גבר או אישה זה ממש לא מעניין. אבל כשאני מדברת במקרה הזה על אמא, אנחנו צריכות לבוא ממקום אחר, אנחנו צריכות רגע לוותר על המאבק הנשי, השוויון, לבוא דווקא מהמקום שאנחנו הכי טובות, הכי חזקות בו, אנחנו מגדלות אתכם, אנחנו עושות אתכם. כשכואב לך למי אתה מתקשר? כשחסר לך כסף אתה בא אליי, כשנולד לך ילד אני מטפלת. אנחנו שם כל הזמן אז הגיע הזמן שתקשיבו לנו״.

כמה ימים לאחר מכן, בליל ההפגנה, אני רואה עד כמה מקשיבים לה.

קטי גדלה באילת בבית מרוקאי. התחנכה על מודל נשיות מסוים ויצרה בעקבותיו מודל חדש. היא נזכרת בשיחה שהייתה לה ולאמא שלה, כשקטי עצמה כבר הייתה אדם בוגר. כיצד אמרה לאמה ש״לא ייתכן שאנחנו כאימהות עושות את הבנים ואז אנחנו שבויות של הבנים, אנחנו עושות אותם, אנחנו מגדלות אותם ובסוף הם הופכים להיות האדונים שלנו״. נראה שהיום, שנים אחרי השיחה הזו, קטי היא לא שבויה של אף אחד.

מאילת עברה קטי לבאר שבע, המשיכה לירושלים ורק אז הגיעה לתל אביב. בכל מקום היא המציאה את עצמה מחדש ולמרות שהיא מבחינתה תשמח להישאר בבית ולטפח את חנות השוקולד שפתחה ממטבחה האישי בימי הקורונה, היא מצאה את עצמה מתמסרת לשירות הציבורי שאיש לא ביקש ממנה לעשות, אך אף אחד לא מבין כיצד הוא לא נעשה קודם.

קטי מספרת על קבוצת הנשים האתיופיות ״אימהות על המשמר״ שכבר שנים מגיעות להפגנות על מנת להתייצב אל מול האלימות המשטרתית. היא כבר הספיקה ליצור איתן קשר. למעשה זהו חלומה הגדול, שורה ארוכה של אימהות, מכל העדות, מכל הדתות. היא רוצה את האתיופיות, המוסלמיות, הצ׳רקסיות, הנוצריות, החרדיות, והחילוניות לצידה. כי היא מבינה שהמכנה המשותף ביניהן גדול מכל מחלוקת.

עומדות ביחד עם חברותינו למאבק באלימות ובגזענות אמהות על המשמר בתחנת משטרת באר שבע

למה דווקא אפוד צהוב?

״אפוד הוא אביזר אזהרה הוא באוטו. הוא מזהיר, זוהר ונוכח״.

בשבת אני מבינה את הפרקטיקה של הסמל, איך כמו תמרורים נעים בכיכר, הן מונעות את הפרת הסדר.

לסיום, אני שואלת את קטי איך זה שהיוזמה הזו מצליחה כל כך? היא מסבירה לי שעצם המילה ׳אימהות׳ כבר מייצרת יחס אחר לקבוצה וכמובן, עצם דיוק המטרה.

״לומר שאנחנו נגד אלימות משטרתית מאד דייק את הבעיה. האלימות טבועה עמוקה בארגון. זה לא התחיל כאן.״

אפרת ספרן על גשר מיתרים. אוקטובר 2020

מוצאי שבת – האימהות כעמדה פוליטית

אני פוגשת את קטי בגן העצמאות, מקום שתמונות חיי צרובות בו ואילו בלילה הזה אני כאילו חווה אותו לראשונה. תחושות אדרנלין נישאות באוויר, גם מעט פחד. הנוכחות המשטרתית כבר מרתיעה, הם מביטים בך, מנסים לקטלג אותך, להבין לאיזה פלג את שייכת ומה כוונתך. האימהות מתאגדות וקטי מחלקת אפודים, גם אני מקבלת אחד. אין ללוות את קטי ללא העיטור הצהוב. כמה שעות לאחר מכן אני אודה על האפוד שעל גבי, בזכותו נהגו בי בעדינות יותר, גורל שמפגינים אחרים לא זכו לו. כולן כותבות על האפודים את השייכות שלהן, הן כולן ׳אמא של׳, זהותן תלויה באחר ועם זאת אין בזה שום דבר מקטין, ההיפך. אין כמעט אחת או אחד שלא עוצר לומר ״תודה לאימהות״. בלב השסע – הן הקונצנזוס.

הן ערוכות לקרב, אך אין בהן שום דבר מלחמתי, אני מבינה שאני מתארת את כל הלילה הזה במונחים מיליטנטיים, כי מסביב זאת התחושה, אך הן, האימהות בצהוב, הן משכינות השלום והסדר.

הן לבושות צהוב ומצוידות בפאוץ׳ מיוחד לטלפון למקרה שהן תצטרכנה לצלם. מעבר לכך הן לא זקוקות לשום דבר אחר, ״אנחנו המסר״ מדגישה קטי, ״עצם הנוכחות שלנו במרחב עם האפוד הצהובה מספיקה״.

אין צורך לצעוק, אין צורך לעורר בלאגן, הן רק צריכות להיות שם, להביע נוכחות. אם תשאלו את קטי היא תרצה שכל הכיכר תהיה צבועה בצהוב. לאחר שאני מתלבשת, מספרות לי תמי גיא וחמוטל גורי על הערב בו עמדו אל מול מכתזית ומאחוריהן עמד ההמון, אם אלה אינן הגיבורות הנשיות של דורנו אני לא יודעת מי כן. כנראה שלא סתם ראיתי שלט בהפגנה ״ישראל זקוקה לאמא״.

ישראל זקוקה לאדם שישים את עצמו בחזית, שיגן בגופו על העם ולא ייתן לו להתמודד לבד. ישראל זקוקה לשיח רגשי, מכיל ומחבר, זה ברור לי בכל רגע במהלך הלילה המשותף שלנו.

גן העצמאות הוא שטח הכינוס, שם יתבצע גם חילוף המשמרות בין המשמרת ערב למשמרת לילה. השעות הראשונות שקטות, הן מסתובבות מעט ושבות לשטח הכינוס, אם מישהו זקוק לשיחה הן שם, ילדה שמחפשת את התיק שלה תקבל מהן עזרה, השוטרת ליד פשוט המליצה לה להודיע על חפץ חשוד (הזוי? גם אני חשבתי).

הן מביטות בצעירים קוראים "דור שלם דורש עתיד" ומסבירות לי שוב על הכוח שלהן כאימהות במקום הזה, כוח גדול ומשמעותי יותר מהכוח שלהן כנשים. חמוטל גורי ממשיכה לתאר בפניי כיצד:

״האימהות כעמדה מוסרית וכעמדה פוליטית, זאת עמדה עקרונית. זה לא קשור רק לתהליך הביולוגי החשוב כשלעצמו של הבאת ילדים לעולם. אימהות במובן הזה, כשאני מדברת על עמדה פוליטית ועמדה מוסרית, אני מדברת על מה שקרול גיליגן קוראת לו אתיקה או פוליטיקה של דאגה. גיליגן אומרת שתחת הפטריארכיה, דאגה היא אתיקה נשית ובדמוקרטיה מהותית דאגה היא אתיקה אנושית. זאת אומרת שבמובן הזה גם גברים יכולים לאחוז בעמדה של אימהות, במובן של דאגה לא רק לילדים הפרטיים שלי, אלא גם ליקום ולעולם שלנו ולעתיד של הדורות הבאים.״

בשעה 22:40. מתקיים התדריך – תהום נוראית

בשעה ששני שליש מהקהל הולך הביתה הן עולות למעלה. לרוב, זה השלב בו מתחילות הבעיות. עד כה הן בעיקר משוחחות, מתעדות, מביטות לשוטרים בעיניים. אומרות להם שהן פה כאימהות והן דואגות לילדים ולהם גם יחד.

בתדריך שלפני העלייה הן מסבירות לחדשות כי הן קיר מגן.

״לא באנו לחנך, לא את השוטרים ולא את המפגינים. באנו להגן״

כך מדייקת קטי בפני הנשים. למעשה, הן נותנות את החיבוק הראשון, אחריהן יש עוד שרשרת שלמה של בעלי תפקידים שהגיעו לכאן רק כדי לסייע. כעבור שעה אראה אותן מחבקות, מלטפות, מגינות בגופן על הילדים. הילדים האלה, כדאי לומר, הם בני גילי וגם הם, כמוני, זקוקים לאמא. חמוטל מוסיפה בפני הנשים כי ״הנוכחות שלנו אמורה להרגיע״. אם מישהו זקוק לסיוע נוסף יש להפנות אותו למרחב הבטוח.

חלק מהתדריך הוא לא להיות לבד, יש להסתובב בזוגות. לקבוצה יש כוח וזה גם בטוח יותר. מאוחר יותר בלילה קטי תתעקש לחכות לחברותיה האימהות, היא מסרבת להפקיר אותן מאחור. קשה לסרב לה. היא אסרטיבית, מנהיגה אמיתית, מעוררת השראה, לא מתנצלת. לאורך הלילה אני מבינה כי במשך שנים הרגשתי שהמרחב הציבורי אף פעם לא שלי אבל קטי מוכיחה לי אחרת.

היא מהלכת ברחובות כאילו הם ביתה האישי. ואפילו אני שגרה שם לא מרגישה כמוה בערב הזה. היא, כמו כל הקבוצה, בקושי נחה. היא מתרוצצת מלאת אנרגיה כשאני כבר בקושי עומדת, היא רצה, מחבקת מפגין, אומרת שלום, מנופפת לאחר ועונה לכל האימהות שמסביבה. היא מנהיגה מבלי שציפתה לזה. היא המנהיגה לה חיכינו, אך היא תסביר שלא היא צריכה לבנות את העולם החדש, זאת המחאה של הצעירים והצעירות. היא כאן לתמוך בהם ובהן.

לאחר התדריך אנחנו עוזבות את שטח הכינוס ועולות שוב אל הכיכר, הסופר מצד ימין (בו אני קונה מדי שבוע) הופך לפתע לשער, לגבול שבין השטח הבטוח לאזור המסוכן. עוד רגע יתיישבו המפגינים ובסימן מתוזמר ייכנסו הכוחות, כיתה מכל כניסה ויתחילו להדוף אותם. לאן? תשאלו. זה לא ברור, הכיכר חסומה לחלוטין כבר שעות ובשלב הזה המחסומים מתקדמים פנימה.

בהפגנות הקודמות המפגינים הובלו ישירות אל עבר מטחי המים של המכתזיות, גם אילו שהיו בסך הכל בדרכם הביתה. האימהות מתפצלות לפאות הרחובות והכיכר, הצוות מתחלק בין ארבע היציאות. אני הולכת עם קטי לצד של קרן היסוד, זה הרחוב שלי, אך עתה הוא חסום לחלוטין, זה מצב מלחמה. אין דרך אחרת לתאר את זה.

רגע לפני הכאוס אני מאבדת את קטי בהמון, היא נכנסה פנימה לחלק ורדים. אני פועלת כמוה אבל נבוכה ושבה לצד הבטוח. נבוכה משום שכולם רק אומרים לי תודה ואני הלילה נוכחת כאן כמתחזה, מסתננת לשורות הקבוצה, התודה לא מגיעה לי. התודה היא להן.

השוטרים מגיעים ומיד מתחיל בלאגן, הם נעמדים בשורה ודוחפים. קטי מגוננת גם עליי, מושכת אותי הצידה ומורה לי להישאר אך ורק בצדדים, אחרת גם אני אפול. הם ממשיכים לדחוף, היא מבקשת מהם להפסיק, לומר לנו בשקט להתפנות ונעשה זאת. רובם מקשיבים לה, אחד מהם לא. הוא דוחף אותה ואותי ואת כל הקבוצה שהייתה מסביבנו וזה אלים ומפחיד ויוצר תהום נוראית בינינו לבינו.

אנחנו ממשיכות הלאה, היא מגנה על מפגינה אחרת בגופה והשוטרים מוותרים, רובם לא רק מקשיבים לה אלא ממש מכבדים אותה. הווסט הצהוב עובד, בה ובי הם לא נוגעים. ואני בכלל עוד לא אמא, אבל היא שם. וכשהיא שם, אני מוגנת. האלימות ממשיכה במורד רחוב אגרון, היא זולגת אל האיזור שלפני חצי שעה קראתי לו המקום הבטוח, היא עכשיו בכל מקום.

השיטה, כך היא מסבירה לי, פשוטה, הם קודם כל מפצלים בין המפגינים, לפזר בכוח מאות אנשים זה לא אפשרי, לפזר בכוח קבוצה קטנה זה כבר אחרת. היא מסבירה לי בחשש שעכשיו למעלה יש אלימות וחבל שלא הצלחנו להשאר שם. מרחוק אנחנו רואות עוד אימהות בצהוב, אנחנו מקוות שזה עוזר. כמה דקות אחר כך הן מופיעות עם עיניים אדומות ומספרות שהפעם האלימות הופנתה גם אליהן. כאילו ציפו להן, חיכו להן. אין ספק שהנוכחות של האימהות ״מפריעה״ למשטרה, הן המבוגר האחראי בחדר ויש להקשיב להן. אבל למעט התקרית הזאת הן דווקא מספרות שהן חשות בשינוי בשטח, קמפיין האימהות ואיסוף העדויות הובילו לביקורת הציבורית שמשפיעה באופן ישיר גם על התנהגות השוטרים בהפגנה.

יש שינוי גישה ועלינו לתת את הקרדיט להן. בסוף ההפגנה מוחאים להן כפיים, שרים להן ״אמא יקרה״. מגיע להן. להתרוצץ לילה שלם, האמינו לי, זה לא קל, והן עושות את זה לילה אחר לילה אחר לילה. קמות למחרת בבוקר לעבודה ולמשפחה, מחזיקות כמו תמיד את כל הכדורים, לא נותנות לאף אחד מהם ליפול.

אתם הפקרתם ואנחנו נגונן. בלפור ירושלים דצמבר 2020 צילום: בן כהן

#אמהות_נגד_אלימות_המשטרה