ג': "אחרי 'הלילה השחור של חווארה' נפל לי האסימון, עם מילואים בשטחים סיימתי"

"מה שקרה בלילה ההוא, נצרב בו אחרת. "היו פה מתנחלים עם רצח בעיניים", הוא משחזר, כואב את העובדה שהתושבים הפלסטינים הופקרו לגורלם. "אני עומד פה ולא יכול להסתכל על הפלסטינים שעוברים פה מרוב בושה".

תוציאו את הילדים מהשטחים הכבושים. לחצו על התמונה לחתימה על עצומה

יניב קובוביץ // הארץ 13.03.2023 קצינים בשטח חשים בושה מול הפלסטינים בחווארה: "מי שעשה זאת לא יהודי"

הזמן שחלף עד שהבינו את גודל האסון, התסכול מהשירות בשטחים, הבושה מול הפלסטינים שהופקרו לגורלם, הקשיים הנפשיים והתחושה שבחלונות הגבוהים לא רוצים למצוא אשמים. שבועיים לאחר הפוגרום בחווארה ופרסום התחקיר הצבאי, לקצינים בשטח ולגורמים ביטחוניים יש מסקנות משלהם.

בוקר רגוע בחווארה. החנויות פתוחות, תנועת המכוניות ברחוב הראשי ערה, פה ושם נשמעים צפצופי צופר, שגרה. בצד הדרך עמדת שמירה מאולתרת של צה"ל ובה ניצב חייל מילואים, בשנות ה–30 לחייו, נשען על שקי החול שנערמו במקום, קסדתו נוטה לצד. הוא בוהה באדישות בנעשה סביב, נדמה שאינו רוצה להיות כאן. אולי יותר מנדמה. "הראש לא מפסיק לעבוד", הוא אומר בשיחה מזדמנת עם "הארץ". "כל מה שרץ לי עכשיו בראש זה מתי לקום ולעוף מפה".

המילואימניק ייקרא כאן ג'. הוא מספר שמאז שהחלו המחאות נגד ההפיכה המשטרית, הוא לוקח בהן חלק פעיל; בהפגנות סוף השבוע ברחוב קפלן בתל אביב, חותם על עצומות הקוראות לאנשי מילואים לא להתייצב לשירות אם ישראל תחדל מלהיות דמוקרטיה. "חשבתי מתי יהיה נכון לקבל את ההחלטה הזאת", הוא אומר. "אחרי 'הלילה השחור של חווארה' נפל לי האסימון, אני עם מילואים בשטחים סיימתי". בפעם הבאה שיגיע זימון, הוא עשוי להתעלם ממנו. "מה שקרה באותו הלילה לי ולחברים שלי זה משהו שימשיך איתנו כל החיים. היה פה ליל הבדולח".

ג': "אחרי 'הלילה השחור של חווארה' נפל לי האסימון, עם מילואים בשטחים סיימתי" השיחה מתקיימת יותר משבוע אחרי, ביום שלישי האחרון סביב השעה 11 בבוקר. למרות הזמן שחלף, וכל מה שכבר חווה בשירותו הצבאי — בסדיר ובמילואים — מה שקרה בלילה ההוא, נצרב בו אחרת. "היו פה מתנחלים עם רצח בעיניים", הוא משחזר, כואב את העובדה שהתושבים הפלסטינים הופקרו לגורלם. "אני עומד פה ולא יכול להסתכל על הפלסטינים שעוברים פה מרוב בושה".

יממה חלפה מאז שג' שטח את תסכוליו הלא־רשמיים, וצה"ל סיפק התייחסות רשמית לאירועי הלילה ההוא, שבו כ–400 מתנחלים פרעו בכפר חווארה שמדרום לשכם. לפי התחקיר הצבאי, לא היו מספיק כוחות בגזרה כדי למנוע את האלימות, השחתת הרכוש והצתת המכוניות והבתים של תושבי הכפר. הרמטכ"ל, הרצי הלוי, אמר כי שרשרת הפיקוד שגתה בהקצאת הכוחות ובשליטה באירוע. יחד עם זאת, כל הממצאים הללו הובילו למסקנה כי לא יינקטו צעדים משמעתיים נגד המעורבים.

אולם נדמה כי חלק מן המעורבים, לפחות בצד הצבאי, מסיקים מסקנות לבד, אפילו מכים על חטא. "אני מרגיש שקשה לי היום להגיע לפלסטינים בחווארה ולדבר איתם, יש תחושה של בושה שאין מה להגיד לאנשים האלה", אמר אחד המפקדים שהיו בשטח בלילה, בדיון ביטחוני סגור. לדברי מקור המעורה בפרטי השיחה, שבה השתתפו גם קצינים בכירים, "החיילים נמצאים באירוע קשה מאוד מבחינה נפשית". או במילותיו של המפקד: "אנשים באו אליי אחרי האירוע וטענו שהוא היה קשה מבחינה נפשית ולא היו מוכנים אליו. גם בחמ"ל ובתצפיות יש פניות רבות לסיוע נפשי בגלל האירועים והקולות. הרבה מהמשפחות שהיו לכודות בתוך הבתים הבוערים פנו אליהם בבכי שהם עומדים להישרף בבתים עם בני המשפחה. אנשים מתקשים להתמודד עם התחושות האלה".

נדמה כי הקושי הנפשי של החיילים מורכב משני אלמנטים. האחד הוא התמודדות עם המראות, של ילדים וזקנים לכודים בבתים שהפכו מלכודות אש, ושל ציי מכוניות שרופים. השני הוא עם תחושת אשמה, האחריות שלהם למה שקרה לפלסטינים בכפר בשעות הראשונות לפרעות; כאשר עיקר המאמץ של כוחות צה"ל התרכז במצוד אחר המחבל שרצח את האחים הלל ויגל יניב, כמה שעות קודם לכן. "הכוחות בשטח ידעו שיש מתנחלים שהגיעו אבל לא ידעו להעריך את המספרים ומה הם עושים כי הם היו מפוזרים", מנסה קצין שהיה במקום להסביר. "רק כשירד החושך ואפשר היה לראות את הלהבות והעשן והתחילו להגיע ידיעות על משפחות שלמות שלכודות בתוך הבתים — הבנו את גודל האירוע ומה מתרחש. הבנו גם שלכידת המחבל הופכת להיות אירוע משני בתוך הדבר הזה. היה ברור לנו שאת המחבל נתפוס אבל צריך היה להציל חיים". ואכן, ביום שלישי האחרון נהרג עבד אל־פתח חרושה, החשוד ברצח האחים יניב, במהלך פעולה של צה"ל במחנה הפליטים ג'נין.

פק"ל פוגרום

בתחילת השבוע שעבר יצא כוח צה"ל לפעילות חריגה בחווארה. הכוח — קבוצה של קצינים בכירים — עבר בין בתי המשפחות בכפר שהיו קורבנות לפוגרום, בניסיון לאמוד את הנזקים — לבתים, לאנשים וליחסים עם חיילי המינהל האזרחי, שהיו אלו שבאו לבסוף לעזרת התושבים. "אהלן וסהלן", קיבל ואליד (שם בדוי) את פני הקצינים הבכירים, כשמאחוריו שאריות של ביתו; מבנה מפויח למשעי, נטול חלונות או דלתות שאינו ראוי למגורים. אבל בית אחר אין למשפחתו. "זו הפעם הרביעית שמציתים לי את הבית", סיפר להם ואז שטח לפרטי פרטים את השתלשלות האירועים באותו הערב, כפי שהוא וששת ילדיו חוו אותה: המתנחלי רעולי הפנים שצבאו על הבית חמושים באבנים ומקלות, שבירת החלונות, ריסוס גז לעבר הילדים, וגם מה שהם עשו לכלבים. "הם לקחו את שני הכלבים לכניסה של הבית והיכו אותם עד שהרגו אותם, מול הילדים, ששמעו את הנביחות והיללות".

הוא סיפר שניסה לברוח עם הילדים מהבית, אבל היה נצור. המתנחלים סגרו עליו מכל הכיוונים, זורקים אבנים. הוא אמר לילדים להסתתר בחדר שלהם, ואז "התחיל גם ריח חזק של דלק ומיד אחר כך עשן, הם התחילו לשרוף את דלת הכניסה ואת המרפסת. הבית התמלא עשן אבל הם חסמו לנו את היציאה". מאז חלפו שעתיים עד שקציני המינהל האזרחי חילצו אותם מהבית הבוער, ממש ברגע האחרון. "אם הם לא היו מגיעים באותו הזמן אנחנו היינו מתים בתוך הבית", אומר הפלסטיני, "אין לי ספק". אחד הקצינים הבכירים שהיו שם מיהר להתנצל, ואז נשען על עץ לימונים, תופס את ראשו. "מי שעשה את זה הוא לא יהודי", אמר לאחד מחבריו. "אני לא יכול להסתכל להם בעיניים. אי אפשר לעמוד שם ליד האבא הזה עם הילדים שלו ולשמוע סיפורים כאלה. אנחנו חייבים לעצור רגע ולשאול לאן הגענו".

בשיחות עם חיילי מילואים, מפקדים וקצינים (גם בכירים), שבה ועולה התחושה כי משהו השתנה, מעין התפכחות באשר למקום של צה"ל כחוצץ בין הפלסטינים למתנחלים — ובכלל בפועלו בשטחים. "היו חיילים שפשוט לא יכולים היו להכיל את זה שיהודים רצים בין הבתים ומנסים לעלות באש ילדים, נשים וזקנים", אומר קצין שהיה שם באותו הלילה. "לשמוע אנשים בכירים במדינה תומכים בזה זה משהו בלתי נתפס, אין להם בכלל מושג מה היה כאן".

לדברי אותו קצין, כשהוא וחייליו ניסו להניס את המתנחלים מהמקום, הם פשוט תקפו את החיילים באלימות קשה ("לא זוכר כמותה"). עוד קודם לכן, ראה כיצד קבוצת מתנחלים חיכתה מחוץ לבית שחזיתו בערה. "הם חיכו להם שם ממש עם אבנים, מקלות וגז מדמיע במטרה ברורה: שאם הם יברחו מהאש הם יגיעו ישר לידיים שלהם ואז הם יתקפו אותם. רק בנס הלילה הזה לא הסתיים כמו אצל משפחת דוואבשה בדומא".

במרחק כמה מאות מטרים מביתו של ואליד נמצא ביתו של אחמד, יותר נכון גלעד לבית, אתר הנצחה למכוניות. 50 גוונים של פיח. גם הוא מספר על עשרות מתנחלים ("רעולי פנים"), על זריקת אבנים, גז מדמיע והצתה. פק"ל פוגרום. אמו, בת 76, היתה עמו בבית, כמו גם בתו, לה צרכים מיוחדים. "פחדתי שהם יפגעו בהן אז ביקשתי מאמא שלי לשכב על הרצפה כאילו היא התעלפה, שלא תזוז", הוא מספר. "הבית כבר היה כולו עשן וכמה מהמתנחלים נכנסו, אני לא יודע למה, אבל הם ריססו אותנו בגז. אחד מהם עבר ליד אמא שלי ששכבה על הרצפה וניסה להזיז אותה קצת עם הרגל לבדוק אם היא באמת התעלפה, אבל הוא כנראה ריחם עליה ועזב אותה".

ובכל הזמן הזה המתין אחמד שמישהו מצה"ל יגיע. "היו הרבה חיילים מחוץ לבית, ראו שיש בעיות והם לא ניסו אפילו לעצור את המתנחלים", אמר לקצינים. "נתנו לי ולילדים שלי ולאמא שלי למות בבית". רק לבסוף הגיעו החיילים, קציני המינהל האזרחי, נכנסו לבית הבוער וחילצו את יושביו. רגע לפני שהיה מאוחר מדי.

אחד הקצינים הבכירים בסיור היה אלוף רסאן עליאן, מתאם פעולות הממשלה בשטחים. הוא הביע צער, אמר שהוא מתבייש במה שקרה והבטיח לתקן את המצב. אך לשאלה אחת של אחמד לא היתה לו באמת תשובה מספקת. "הצבא של ישראל יודע כל רגע איפה אנחנו נמצאים, מי נוסע, מי ישן ומי אוכל. איך לא תפסו את הפושעים האלה?", שאל, דמעות מציפות את עיניו. "איך הצבא הישראלי עד עכשיו נותן להם להסתובב בחוץ?".

הוא לא היחיד ששואל את השאלה הזו. שבועיים אחרי האירועים, נעצרו (ושוחררו) כמה חשודים, וישנו מספר קטן של עצורים מינהליים. אולם איש עדיין לא הועמד לדין. "יש את השמות של הדמויות הבולטות שתכננו ועודדו את האירוע בחווארה והיו שותפים להצתות", אומר גורם ביטחוני שמעורה בפרטי המקרה. "הרשימות האלה נמצאות בידי מערכת אכיפת החוק ועד לרגע זה לא נעשה דבר מלבד כמה פעולות נקודתיות".

קרב בכירים במערכת הביטחון ישנה תחושה כי ממשלת ישראל עוד לא קיבלה החלטה כיצד היא רוצה להתמודד עם ההקצנה בקרב המתנחלים, לרבות — ואולי בעיקר — סביב הפוגרום בחווארה. "התחושה היא שאף אחד לא רוצה לפעול נגד זה ולא ממש רוצה להביא את הפושעים האלה לדין", אמר גורם ביטחוני שמעורה בפרטי החקירה בשיחה סגורה. "יודעים מי הוביל את החרפה הזאת של חווארה. אפשר עכשיו לצאת לבתים שלהם ולהביא אותם. אני לא יודע אם זה הוראה מלמעלה שלא לפעול מול אותם עבריינים או שהמערכת מתחילה להבין לבד מתי מצפים ממנה לפעול ומתי לא, שזה מצב מסוכן שאסור שנגיע אליו".

ואולי המצב המסוכן כבר קרה, מתרחש בימים אלה. מבחינת העולם, אין בכלל שאלה. "נכון להיום אין אף גורם בינלאומי שסבור שישראל אינה אשמה במה שקרה בחווארה", אמר גורם ביטחוני בדיון שנערך בפיקוד המרכז לאחר הפוגרום. "אין מי שרואה בנו את הצודקים. האחריות לאירוע הזה מופנית כלפי ישראל".

חווארה גם הפכה למעין סמל. תושבי הכפר כבר חוו התנכלויות והצתות לאורך השנים, אולם כאשר נזרק לאוויר צמד המילים "הפוגרום בחווארה" להכל ברור שמדובר באירועי 26 בפברואר 2023. ובמצב העניינים הזה הכפר גם ניצב על המפה כמקום מועד לפורענות חוזרת. לדברי גורם ביטחוני, כל פיגוע עשוי להביא את הפורעים לחזור לחווארה לסבב נוסף: "הם הפכו אותה לזירת לחימה".

בינתיים החליטו צעירים פלסטינים להיערך בעצמם לעתיד לבוא. בשבועיים שחלפו הם הקימו ארגוני שמירה בדומה לשומר החדש בישראל. "קבוצות של עשרות פלסטינים שמגיעים לשטח בסמוך לנקודות החיכוך, יושבים סביב מדורות בלילות", תיאר זאת קצין בכיר. לדבריו הם אינם חמושים בנשק חם, אך רואים עצמם ככוח שיגן על הכפרים הפלסטיניים אם יהיו אירועים דומים. "בשלב זה הם לא מזוהים ארגונית", הוא מציין, "אבל כדי לממן את הפעילות אנחנו לא מוציאים מכלל אפשרות שארגוני הטרור יראו באותן קבוצות קרקע נוחה להיכנס אליה".

תוציאו את הילדים מהשטחים הכבושים. לחצו על התמונה לחתימה על עצומה

מה אנחנו יכולות לעשות? לשתף, לחתום על העצומה, להוריד את התמונות ולפרסם בחשבונות האישים שלכן. לתייג @imahot4, להצטרף אלינו לפעילות ובעיקר להיות מודעות לסכנה הנשקפת לילדים שלנו בעת שירותם בשטחים הכבושים