מה שמרתק אותי אצל בני האדם זו היכולת לאלתר, ליצור יש מאין. היכולת ליצור מציאות חליפית לצורת חיים שכבר אינה קיימת עבורם.
גם בתוך הרס וחורבן של מלחמות - נוצרים חיים, נוצרת שיגרת יום חדשה.
קראנו על זה בהיסטוריה ויש מאתנו שחוו וחווים את זה גם עכשיו.
משבת לשבת / בן כהן
היכולת שלנו לשאוף ולהמשיך לחיות בתחושה של חופש גם בתקופה שהכל סוגר עלינו - כשראש ממשלה ושריו קובעים לנו עד כמה מטרים אפשר ללכת, את מי נראה ומצמצמים לנו את גבולות חיינו, לטעמי בלי טיפת היגיון.
כבר תקופה ארוכה לוקחים מאתנו את הנאות החיים: המפגשים החברתיים, התרבות, הספורט, הטיולים.
למרות זאת, מתחילה להיווצר שיגרה בתוך העולם הזה שנוצר. באבולוציה הפרטית והחברתית שלנו אנחנו יוצרים חיים אחרים המנסים לפרוץ את גבולות החופש הטבעי שבתוכנו. זהו כח ההשרדות וככה האנושות ממשיכה להתקיים מאות אלפי שנים.
חזרתי בשבת האחרונה מההפגנה בבלפור, שהייתה יחסית מאוד שקטה עם נוכחות משטרתית קטנה מהרגיל. פרקתי את התמונות שצילמתי למחשב (זה הנוהל) ולקחתי לעצמי יומיים של התנתקות, "לקחת פסק זמן" כמו שאריק איינשטיין זצ"ל היה שר.
היום התיישבתי למיין את התמונות ופתאום קלטתי שהמפגינים והמפגינות הפכו להיות אסופה מטורפת ומרשימה של אוהדים, בדיוק כמו האוהדים שיש לקבוצות הספורט הגדולות בארץ ובעולם.
כל קבוצת אוהדים מגיעה עם הקיט שלה: חולצות, צעיפים, דגלים, מגפונים, מדבקות וכן, גם זמבורות.
האוהדים, א.נשים צעירים וצעירות, מבוגרות ומבוגרים מדקלמים את שירי הקבוצה האהובה עליהם (במקרה שלנו מדינת ישראל) והם קוראים בוז לקבוצה היריבה ואוהדיה (במקרה הזה הנאשם בשוחד, מרמה והפרת אמונים ומשרתיו).
הליכה עם קבוצת האוהדים של מדינת ישראל זה מחזה מרהיב ועוצמתי.
לפעמים כשאני צועד איתם לכיוון כיכר פריז בירושלים, אני מרגיש כאילו אני פוסע לכיוון אצטדיון "סטאד דה פראנס" בפריז לפני משחק כדורגל.
מסתבר שהמפגינים והמפגינות באמת מתנהלים כמו אוהדי קבוצות הספורט השונות - הם חיים משבת לשבת, מדברים ומנתחים את מה שהיה בשבת האחרונה, הם כועסים על השיפוט (של התקשורת) ומתווכחים על הטקטיקות שננקטו ומה היה קורה אלו היו הדברים נעשו אחרת. גם האוהדים וגם המפגינים מתרגשים ומתכננים את הדרבי (הפגנה) שיהיה בעוד שבועיים...
וכמובן ישנה התקשורת - במקרה שלנו העצמאית - שהדיווחים והפרשנויות שלה ניתנים לאורך כל שעות המשחק, און ליין, לתוך מרחבי הרשת. דרך הצלמים והצלמות, הלייבים של אורלי, רווית הצוללות וקריים מינסטר דומים לאירוע תקשורתי סטייל אולימפיאדה שבו הצופה יכול לראות בכל נקודת זמן, זוויות שונות של פעילויות במקומות מרוחקים - אם זה בצעדה ליד גשר המיתרים, אם בכיכר פריז או דווקא ליד בית הנאשם בקיסריה.
ומול הווילון השחור בבלפור כמו בכל משחק בקנה מידה עולמי, ישנם גם הסדרנים והסדרניות שמקפידים על הסדר, ישנם הכורזים בקולי קולות ומלהיבים את הקהל וישנם, כמובן גם את להקות המתופפים/ות.
שמתי לב שיש מפגינים/ות שגם סיגלו לעצמם הרגלים ייחודיים נגד עין רעה.
יש המתחילים את הצעידה מגשר המיתרים תמיד עם רגל שמאל, ישנן נשים המגיעות להפגנות עם אותו ליפסטיק ואיפור ויש כאלה שיגיעו לבלפור רק עם אבן מזל בכיס הימני של המכנסיים.
גם היצירתיות של השלטים שנושאים בכל הפגנה זו פשוט חגיגה של אליפות.
בקיצור - סגרו את המין האנושי וצמצמו את חייו - וקיבלו אבולוציה רגשית ומוחשית של חופש עם תשוקה להיות בתוכו.
בסוף כל משחק יש תמיד חגיגה. מסביב למזרקה בכיכר פריז חוגגים ניצחון אפילו אם התוצאה היא תיקו ובוודאי אם יש יתרון לקבוצה האהודה. גם אחד אפס קטן למפגינים - זה עולם ומלואו.
ואיך אפשר בלי מוכרת הבייגלה? זו שלאורך כל שעות המשחק מוכרת במחיר שווה לכל נפש בייגלה מלוח וטעים. גם אצלנו המוכרת מהווה אלטרנטיבה זולה למלא את הבטן בקלוריות ריקות.
בכל משחק, בכל מקום בעולם, בכל הקבוצות, תמיד, אבל תמיד, נוכחת המשטרה. אצל המפגינים יש שוטרת אחת משלנו - שלפי כמות הלבבות שהיא מחלקת בכל שבת, אני יודע כמה אהבה גדולה הייתה השבת הזו.
אלה חלק קטן מהתמונות שצילמתי מהשבת האחרונה, שבוע 30 למחאה.
אני לא יודע מתי תסתיים עונת המשחקים הנוכחית, מה שאני כן יכול להגיד מתוך התשוקה שלי לתעד את אותם הרגעים - שכל אלה שמגיעים בכל מוצ"ש לבלפור, הם אוהדים ואוהדות של קבוצה אחת נהדרת ואהובה - היא מדינת ישראל.
בשבילם זה לא משחק.
בשבילם זה הקרב על החיים שלהם בארץ הזו - וכל סגר וניסיון לצמצם צעדיהם - רק יגבירו את כח הישרדותם.
כאן בן כהן המחזיר את השידור אליכם
אהבה מביאה אהבה
בן.
Comments