במציאות מטורפת שאין לה תקדים, נדרש מאיתנו, לשלוח את הבנים והבנות שלנו לשרות צבאי, בממשלה שבה חברים בקבינט הבטחוני שני אנשים בעלי רקורד ארוך של התבטאויות גזעניות, תאוקרטיות וכהניסטיות, שאחד מהם הורשע בתמיכה בארגון טרור והשני הוחזק על ידי השב"כ בחשד דומה, שרים ישראלים שאין נבחר ציבור אחד בדמוקרטיה אחרת, כולל ידידות טובות שלנו, שמוכנים להיפגש איתם.
אין כזה דבר "הצבא המוסרי בעולם", עם הענקת סמכויות לאנשים כאלה לשלוח חיילים למשימות ביטחוניות.
מ"ארבע אמהות" לארבעים אלף הורים - תוציאו את הילדים שלכם מהשטחים
20 באוגוסט 2023.
תום, הבכור בתשעת נכדַי, קיבל לא מכבר "צו ראשון". מוזר היה לראות את המעטפה המוכרת של צה"ל על שולחן האוכל של משפחת הוריו בחיפה, מזכירה נשכחות — "צה"ל קורא לך מותק", הגיע תורך... תום יתגייס בעוד כשנתיים. לכאורה זמן רב, אך קיץ 2025 זה "מחר", וזו עת למחשבה נוספת.
את החוויה הזאת עברתי בפעם האחרונה לפני כעשור, כשהצעירה בששת ילדינו התגייסה לצה"ל. לא משום ששירתתי בצה"ל שנות דור, אלא בשל היותי הורה, יום הגיוס היה מיוחד עם כל אחד מילדינו. תמיד היתה תחושה מעורבת של התרגשות עזה, של שמחה, של גאווה, גם אם אלה נטבלו בעצב פרידה. במכונית, בחזרה מתל השומר הביתה, אחרי ניגוב דמעה או שתיים, היתה תחושה ברורה שמסרנו את הילדים המתגייסים לידיים בטוחות, שתדאגנה לשמור עליהם.
הפעם, כשראיתי את המעטפה, הרגשתי אחרת לגמרי: *את ההתרגשות, השמחה והגאווה של אז החליפה תחושה עזה של תסכול, של הסתייגות ושל כעס על מה שעד לא מכבר נראה כמצוות עשה שאין לערער עליה. ברור שהסיבה היחידה לכך היא המציאות הפוליטית המטורפת, שבה כמחצית האזרחים, אם לא יותר, חשים כי זו אינה המדינה שלהם: לא בה נולדנו, גדלנו, חונכנו, שירתנו, עבדנו, הקימונו משפחות לתפארת, ורצינו להנחיל את כל הטוב שנוצר פה בדרך פלא לילדינו, לנכדינו ולדורות שלאחר מכן, שיוסיפו לשאת את הדגל.
עם התקרבות מועד הגיוס של דור נכדינו לצה"ל, תחושה זו מתמקדת כקרן לייזר חדה לאדמות הפלסטינים שעדיין כבושות: אנוכי, שהתגייסתי לשירות סדיר בצה"ל חודשיים אחרי סיום מלחמת ששת הימים, מתקשה להאמין שעד היום לא מצאו ממשלות ישראל את הדרך להסדיר את העוולות שגרמה אותה מלחמה. אני, שהתרוצצתי בהיותי חייל פשוט אחר מחבלים ב"ארץ המרדפים" ב–1968, ו–20 שנה לאחר מכן ניהלתי את המודיעין הצבאי מול רצועת עזה בשנות האינתיפאדה הראשונה (1987–1990), מסרב לתפוס איך נשאבנו למדמנה הזאת, היונקת את כולנו לתוכה, גם יותר מ–30 שנה לאחר שפשטתי מדים.
אני רק סבא של תום. הוא כבר בוגר מספיק כדי להחליט בעצמו, ועוד "יבשיל", וכן אני סומך לגמרי על הוריו, שיידעו לכוון אותו נכונה, עד כמה שהוא — "תיש צעיר" — יקשיב ויפנים את המלצותיהם. אך דווקא משום שרוח ה"שבט" שלנו היא רוח של קבלת "עול" המדינה, הגיע הזמן לפרוק אותו, ובגדול: אסור שנקבל את ה"גראנד פלאן" של ממשלת ישראל כיום להפוך את הגדה המערבית, על מיליוני הפלסטינים שבה, לחלק ממדינת ישראל הריבונית. משמעותה של אסטרטגיה זו לצעירינו המתגייסים פשוטה מאוד: הם יוסיפו להיות צבא שיטור להגנת תנועת ההתנחלות הנפשעת, שהטורנדו הגבי שהיא מקבלת כעת מהממשלה רק מעצים בטירוף את היקפה ואת דפוסי התנהלותה הנלוזים בשטח.
אם הממשלה והמתנחלים יתעקשו להישאר באדמה לא להם- שיתגוננו בכוחות עצמם, לא בגופם ובנפשם של נכדינו!.
ואם יורדים לרמת החייל היחיד, הבה נראה לדוגמה עם מה לוחם, או מפקד, בחטיבת "כפיר" ודומותיה צריך להתמודד: שהייה של 32 חודשים באזור עוין, שבו הפלסטינים רואים בו קלגס — והמתנחלים, או לפחות הפלחים הקיצונים שבהם, רואים בו משת"פ של הפלסטינים שאינו ממלא את תפקידו, שהוא להגן התושבים היהודים שם.
את הפלסטינים הוא צריך לעצור ולהשפיל בביקורות במעברי הגבול ובחדירה לבתיהם באישון לילה; עליו לרדוף אחרי מחבלים ולהורגם; לחזות ולהשתתף ב"מבצעי" הרס בתי משפחותיהם; לפזר הפגנות; לפצוע או להרוג בטעות מקומיים תמימים, שכן האצבע כיום קלה במיוחד על ההדק. ובתוך כך קורה שהוא נאלץ לספוג מטחי אבנים; קורות בטון, גרוטאות ברזל ובקבוקי תבערה, ולפעמים גם מטחי ירי, שמהם — אם יהיה לו מזל — הוא ייצא בחיים בנס.
ומול המתנחלים, ובעיקר "נערי הגבעות", הוא וחבריו ומפקדיו יצטרכו לספוג קללות, ביקורת קשה ונאצות בלא הרף, להתפלל שהמופקרים האלה לא ינסו לחבל בכלי הרכב שהם נוסעים בהם, או אף לפגוע בהם פיזית; עליו להגן על (לא מפני) פלישות הפורעים היהודים לאדמות מרעה של פלסטינים, או על חדירות למטעים מקומיים שמטרתן להשחית עצים ולגנוב את פריים; לצפות בפעולות טרור שלהם, דוגמת שריפת בתים על יושביהם, חנויות ומכוניות, ולשמש להם "רצועת ביטחון" מול תגובות אפשריות של המקומיים. וכמובן — לספוג את הריקושטים בשטח מפעולות של הריסת מאחזים בלתי חוקיים, במקרים הנדירים שמשרד הביטחון, בניצוח השר בצלאל סמוטריץ', נותן את אישורו לכך. ואלה רק דוגמאות מספר, מעט מזער.
ואיזה מין אדם ייצא חייל צעיר כזה כשישתחרר מצה"ל? כיצד ישפיעו עליהם הטראומה/הלם הקרב, שיהיו מנת חלקם של מקצת החיילים לכל הפחות? אילו ערכים ודפוסי התנהגות יהיו לו כאשר ישוב לחברה האזרחית? ומה תהיינה השפעות השנים האלה כאשר יחליט להקים משפחה? מה תהיה "תרומת" תקופות שירות מילואים באותם מקומות, שהוא יידרש לעשות עד שימלאו לו 40 או 45? מה יהיה על תקציב הביטחון, כאשר יידרש לממן גם את פעולות השיקום של פגועי הנפש הרבים משירות "צבאי" שכזה? ואיך יתחמק אותו צעיר, אם תיחשף זהותו, מזרועות בית הדין הבינלאומי, שעה שינסה לצאת לחו"ל (ודאי אם "הרפורמה המשפטית" תקנה לה אחיזה בחיינו)?
וכל זאת בלי שנכנסים כלל לדיון על ההיבטים המוסריים והמדיניים של הכיבוש, המתמשך זה 56 שנים. מדוע לא היו לנו, אחרי מלחמת ששת הימים, עוד עשרה ישעיהו ליבוביצ'ים, "סיירת מטכ"ל רוחנית", שאולי יחד היה בכוחם להשפיע על מקבלי ההחלטות — דבר שכיום נראה בלתי אפשרי.
אלא אם כן תשוב ותנבט תנועת מחאה נגד השירות בשטחים, והפעם — תנועה של אלפי הורים ל"מועמדים לשירות ביטחון", שיתייצבו בשערי לשכות הגיוס של צה"ל ובמעברי הגבול ליהודה ושומרון, יחסמו בגופם את התנועה בהם, ויציתו את ההתנגדות למציאות הנוראה שנעשינו אדישים לה. אם זו תצמח מלמטה, יהיה בכוחה להשפיע, כדרך שתנועות המחאה המדהימות עושות במידה לא מבוטלת מול ההפיכה המשטרית. תנועת "ארבע אמהות" השפיעה מאוד על יציאת צה"ל מלבנון. הפעם אנו זקוקים לתנועת "ארבעים אלף הורים", נשים וגברים הורים למלש"בים, ולכל מי שיבואו לתמוך בהם.
לא יהיה אפשר להתעלם מהם. את המסכת הזאת מוכרחים לקטוע, אסור להרשות שהיא תימשך לעד. ואם הממשלה ההזויה הזאת והמתנחלים יתעקשו להישאר שם, על אדמה שאינה שלהם — יואילו וימצאו את הדרך להגן על עצמם בכוחות עצמם, ולא בגופם ובנפשם של נכדינו!
**הכותב הוא תא"ל (בדימוס), מדריך ראשי לשעבר במכללה לביטחון לאומי וסב מודאג.
פוסט 'אכזר' לחובבי 'הפייק ריאלטי' והמתקשים לקבל נתונים ועובדות.
|| שאול אריאלי חוקר הסכסוך ישראלי-פלסטיני
אחת ההטעיות הרווחות בקרב הצבור הישראלי היא סוגיית 'נוער הגבעות', לו מייחסים 'גדודים', משאבים, כושר ארגון ומה לא?! המפות הללו חושפות את הבלוף הגדול המבקש לדחוף את האחריות ממנהיגי המתנחלים בממשלה, בכנסת ובמועצות האזוריות באיו"ש לכתפי נוער שוליים חסר כל השפעה. בעזרתן של המפות רואים את הקשר ההדוק בין המיקומים של רוב אירועי האלימות של המתנחלים, המיקומים של המאחזים הלא חוקיים, והמיקומים של הריסות הבתים של הפלסטינים בשטח C.
הקשר אינו מקרי- אלו בדיוק האזורים בהם המתנחלים- כולם מהזרם משיחי- לאומני- באמצעות נציגיהם בממשלה ובכנסת, מבקשים להשתלט עליהם ולהרחיק מהם את בעליהם הפלסטינים. מנכ"ל מועצת יש"ע לשעבר, עדי מינץ, סיפר, כי לאורך השנים סבר הדרג המדיני שראוי וניתן ליצור רצפים התיישבותיים. לדבריו, המאחזים אינם יוזמה של קבוצת השוליים המכונה "נוער הגבעות", אלא תוצר של תכנון מדוקדק לתפיסת מקומות אסטרטגיים, שתואמה עם הדרג המדיני ("הארץ, 6.9.2004).
כיום , שסמוטריץ' הפך להיות מושל הגדה באמצעות השתלטותו על המנהל האזרחי, התאום הזה, בין בניית המאחזים באזורים אלו והריסת הבתים יתהדק מאוד. על צה"ל מוטלת האחריות למנוע לפחות את האלימות באזורים אלו, דבר שהוא לא הצטיין בו תחת כל הממשלות האחרונות.
כרגיל, האזור הבולט ביותר בשילוב שלושת התופעות החמורות הללו הוא ההתנחלויות והמאחזים שבאזור שכם- יצהר, ברכה, איתמר ואלון מורה השייכים למועצה המובילה בתחום זו- שומרון. אחריה מ"א מטה בנימין והר חברון.
לחלק מאיתנו עצוב לגלות שבתקופת ממשלת בנט- לפיד הממוצע החודשי של הריסת בתים ואירועי אלימות אף עלה- ללא ספק בהשראתו של ראש הממשלה בנט, ובחידלונם של לפיד, גנץ וכוכבי.
27.08
משלחת האימהות מגיעה למסאפר יטא – ביום ראשון האימהות יגיעו לשישה בתי הספר של 12 קהילות בסגר פוליטי, ובמצור צבאי בשטח אש 918 בדרום הר חברון - נגיע לחגוג עם הילדים את תחילתה של שנת לימודים חדשה בצל צווי ההריסה והגרוש. המסע הזה מאתגר מקודמיו - והודות ותודות לכם אנחנו יוצאות למסע לשישה בתי ספר ו250 תלמידים שיקבלו ערכת תלמיד אישית לכל אחד ואחת.
עלות הערכה לכל תלמיד.ה 100 ש"ח
לתמיכה ברכש ערכות
Comments