לספור ולספר. כי העת הזו דורשת מאיתנו ליצור סיפור אחר.

לספור את הדמעות וחיבוקי הנחמה. את הזעקות בקול שנצרד.לספור, בענווה, את מי שטרם יצאו או אולי נבצר מהם לצאת לרחוב אבל קול הזעקה מגיע לאזניהם. ולא לוותר עליהם.ן. לספור ולספר. כי העת הזו דורשת מאיתנו ליצור סיפור אחר.

זה כל הסיפור אימהות נגד אלימות, ירושלים - חמוטל גורי, רבקה מוניץ, דפנה עפרון ועוד

ולפעמים הנחמה והתקווה מצויות במספרים הנסתרים מהעין. חמוטל גורי

הסקרים מראים שנתניהו מתאושש ומבצר שוב את מעמדו. התקשורת מדווחת שיש ירידה במספר המפגינים והמפגינות. יש פחות מדי אנשים ברחובות ועוד פחות מדי אנשים שקוראים לסיים את המלחמה. ויש ממש מעט א.נשים שמדברים על מה שקורה בעזה.

יש הרבה יותר מדי הרוגים. יותר מדי פצועים בגוף ונפש. יש הרבה יותר מדי מפונים. יש יותר מדי עסקים שקרסו. יש יותר מדי שכול.

המספרים, חוזרים ואומרים מנבאי השחורות, אינם לטובתנו, ומוסיפים עוד תרחישי אימה כאלה ואחרים, אפשריים בהחלט.

יותר מדי מחבלים ישוחררו במסגרת עסקה להשבת החטופים, מסבירים המתנגדים, מבלי לומר בקול רם עד הסוף את המשתמע מדבריהם: הנכונות לדון את החטופים והחטופות שעדיין בחיים למוות.

ויש יותר מדי א.נשים שמדברים על "לא בכל מחיר" כאילו שלחיי אדם יש מחיר שהוא סביר ויש מחיר שאינו סביר.

אני מודעת היטב לכל המספרים האלה, שמעידים על מצבנו.

אבל יש עוד מספרים. וגם עליהם צריך להסתכל וגם אותם יש לכלול בספרי החשבונות.

למשל, עשרות אלפי קילומטרים של סרטים צהובים שחולקו עד כה במשמרות למען החטופים בכל רחבי הארץ.אלפי שעות שהשקיעו א.נשים כדי לעמוד ברחוב, בגשם זלעפות ובשמש קופחת, כדי לחלק את הסרטים האלה.אלפי ליטרים של דמעות של הזדהות וחמלה.

למשל, מאות א.נשים, במצטבר, פלסטינים וישראלים, שהתעקשו להיפגש ולדבר, להקשיב ולומר אלה לאלה מילים של שותפות.

למשל, קומץ של עיתונאים ועיתונאיות אמיצים שסיפרו בנחישות ובאומץ מה מתחולל בעזה ובגדה מאז השבעה באוקטובר.

ורבבות מילים שנכתבו בחוכמה ובשכל על "היום שאחרי" כי חייב להיות יום שאחרי ואפשר להביא אותו.

אסור בהחלט להתעלם מתרחישים רעים ממש. כל פעולה לשינוי חייבת לקחת בחשבון את הרע מכל.

אבל אסור בהחלט לוותר. לומר נואש. להרים ידיים. צריך להסתכל גם על המספרים האחרים, הגדולים והקטנים ואף הזעירים. המספרים האלה מספרים סיפורים אחרים. 

סיפורים של אכפתיות עמוקה ושל נחישות מוצקה. סיפורים של אנושיות עמוקה כל כך שלא מתפוררת גם בשעות הקשות ביותר. סיפורים של נכונות להמשיך ולהתייצב, למרות העייפות, השחיקה והעצב. סיפורים של אומץ להתנגד ולחטוף יריקות ונאצות.

מי שאמרו נואש יגידו, שכל הסיפורים הללו מתכנסים לכלל "קרב מאסף", שכבר הפסדנו בכל החזיתות.

אבל יש תקווה, ואפשר למצוא אותה במספרים, גם אם הם נראים קטנים.

לספור כל אדם שהפעם עצר את הרכב וביקש סרט צהוב. וגם את זה שהפעם רק הנהן ואולי בפעם הבאה גם יעצור. לספור את כל הרגעים המצטברים שבהם א.נשים יקדישו דקה או יותר מזמנם.ן כדי לחשוב על זולתם, כמאמר השיר של מחמוד דרוויש.לספור את הרגעים שבהם אנחנו מחליטות ומחליטים לעשות עוד. לצאת לעוד משמרת. להצטייד בעוד מטרים על מטרים של סרטים צהובים. לעצור ולהזיל דמעה על תינוקות בני שלושה ימים שהיו וכבר אינם.

לספור כל אחת ואחד שוויתרו על כל דבר אחר כדי לעמוד במשמרת בפינת רחוב כלשהו ולזעוק את זעקת החטופים והחטופות.

לספור כל אחת ואחד שלמרות הקושי והכאב יתייצבו למפגש של שיח עם "הצד השני" מתוך הבנה שאנחנו באותו צד, בצד של אלה שעודם מאמינים ומאמינות שאפשר וצריך לשים קץ לסכסוך המדמם הזה.

לספור את הדמעות וחיבוקי הנחמה. את הזעקות בקול שנצרד.לספור, בענווה, את מי שטרם יצאו או אולי נבצר מהם לצאת לרחוב אבל קול הזעקה מגיע לאזניהם. ולא לוותר עליהם.ן. לספור ולספר. כי העת הזו דורשת מאיתנו ליצור סיפור אחר.

זה כל הסיפור אימהות נגד אלימות בתל אביב