מאמר מערכת #2 אם זה לא היה טראגי, זה היה מגוחך.

כבר אטמנו, הרסנו, עצרנו וחקרנו. איימנו וגרשנו. הסרנו (דגלים פלסטיניים), ביערנו (את קיני הטרור), פיזרנו (הפגנות) וחסמנו (את היציאות מהכפרים). וכל זה לא עוזר. פיגועים רבים מסוכלים כמובן, אבל לאחרונה, מדי כמה ימים, יוצא פלסטיני חדור שנאה ונקם ורוצח אזרחים בירושלים. התקשורת משדרת וחוזרת ומשדרת את תגובותיה הריקות מתוכן של הממשלה - "כינוס קבינט", "הנחיות לתגבור כוחות הביטחון", ושאר ירקות. כאילו שכוחות הביטחון אינם מתוגברים במלוא הכוח כבר זמן רב. כאילו יש לקבינט איזו תרופת פלא חדשה לטרור. והשר בן גביר מגדיל לדבר ומבטיח עונש מוות למחבלים, שממילא מחוסלים לרוב בזירת הפיגוע. אם זה לא היה טראגי, זה היה מגוחך.

בקעת הירדן, פעולת מחאה. 55% מפעילות צה"ל בשטחים הכבשים נועדה להגן על המתנחלים מתקציב בטחון של כ60 מיליארד מעל 40 מיליארד הולך להגנת על המתנחלים (צילום: מתן גולן)

המאבק בטרור בירושלים קשה במיוחד. מאז 1967 צורפו השכונות הפלסטיניות במזרח ירושלים לשטחה העירוני, וסופחו למדינת ישראל. כך נעשה גם לכפרים שמעולם לא היו חלק מהעיר- ג'בל מוכבר, עיסאוויה ועוד. על האדמות שהופקעו מתושבי הכפרים נבנו שכונות ענק, במטרה להגדיל את אחוז היהודים באוכלוסיית ירושלים. המטרה לא הושגה- לירושלים נוספו מאות אלפי יהודים, אבל האחוז באוכלוסייה דווקא הצטמצם. בשנת 1967 היו היהודים 75% מתושבי העיר, והיום היהודים הם כ 60% בלבד מתושביה.

ומה על תושבי ירושלים הפלסטינים, שגרים בשכונות ובכפרים אלה?

הם קיבלו מעמד של תושבות: יש להם חופש תנועה בישראל, חופש לעבוד (רוב הפלסטינים החיים במזרח ירושלים עובדים במערב העיר), והם צורפו לביטוח הלאומי. לעומת זאת, אין להם זכות לבחור לכנסת. גם מעמד התושבות יכול להישלל מהם- למשל בשל אי תשלום ארנונה או יציאה של כמה שנים לחו"ל.

לאורך השנים השתלבו הפלסטינים הירושלמים בכלכלה ובמערכת הבריאות העירונית. כיום, כל הפרדה של שני חלקי העיר תגרום לאבטלה ולמצוקה כלכלית ובריאותית קשה במזרחה, ולקריסת השירותים במערבה.

כיצד ניתן להסביר, לאור זאת, את המוטיבציה של המפגעים?

ברור שהמתרחש בשטחים משפיע עליהם, בעיקר בשל ריבוי ההרוגים הפלסטיניים בשנה האחרונה ובגלל ההשפעה של המסרים הקשים והנקמניים ברשתות החברתיות.

אבל יש סיבה נוספת, ואותה יש לחפש ביחס של הממשלות לפלסטינים בירושלים. השאיפה להוריד את האחוז שלהם בעיר תורגמה במשך עשרות שנים להזנחה קשה ולהגבלות דרקוניות על בניה למגורים. באין היתר לבנות לאוכלוסייה הגדלה- בונים בלא היתר, ואז חשופים הבתים לצווי הריסה, שלעתים מוצאים אל הפועל. הבניה ללא תכנון גם הורסת את מרקם השכונות ומייצרת מפגעי בטיחות, תברואה ותחבורה. התכנית לשיפור פני ירושלים המזרחית, המיושמת בשנים האחרונות, לא נוגעת בתחום בסיסי זה: משאבים הושקעו בכיתות לימוד חדשות, בניקיון ועוד, אבל לאור בעיית הדיור המחריפה, זוהי רק קוסמטיקה.

יתרה מזו- הון עתק, המגויס מחו"ל ומתקציב המדינה, מושקע בהוצאת פלסטינים מבתים בשכונות כמו סילואן ושיח' ג'ראח כדי ליישב בהם יהודים. המטרה- סילוק הדרגתי של פלסטינים משכונות אלה, דבר היוצר איום על כלל הפלסטינים בעיר.

אוהל, "בית ספר" באספיי לאחר שהצבא הרס את המבנה הארעי שהוקם ל43 ילדים . (צילום: רותי אלון)

לפיכך, אולי כדאי לחשוב על אמצעי אחר לצמצום השנאה והטרור? אולי דווקא מה שלא ניסינו מעולם יעבוד? כוונתי להתייחסות לפלסטינים הירושלמים לא כאל מפגע שיש לצמצם, לא כאל תושבים מיותרים היושבים על אדמות נחשקות, אלא כעל שותפים רצויים ולגיטימיים בעיר. תכנון ובניה יעילים ומהירים של שכונות מסודרות עם שירותים הולמים. הפסקת מאמץ הנישול של משפחות מבתים בהם הן גרות. השוואת מעמדם של נכסי נדל"ן יהודיים שננטשו במלחמת העצמאות למעמדם של נכסי נדל"ן פלסטיניים (רבים ויקרים הרבה יותר) שננטשו על ידי בעליהם הפלסטיניים ואוכלסו ביהודים, ושאותם אין איש מעלה בדעתו לפנות ולהחזיר לבעלים.

גישה כזאת מנוגדת לעמדות רוב תומכי הקואליציה ותיתקל כמובן בהתנגדות עזה- "ייהוד ירושלים" הוא אחת מסיסמאות הדגל של הימין הלאומני-משיחי, המאמין שמה שלא הולך בכוח ילך בעוד יותר כוח.

אבל אולי כדאי לנסות?

ח'לת עתבאה, מסאפר יטא (צילום: מתן גולן)