אי אפשר להפריז בחשיבות השפה. השפה הערבית, מעבר לתקשורת הבסיסית שהיא מאפשרת בין אדם לאדם, יש בה כל כך הרבה מעבר. שפה היא סוכנת התרבות הכי גדולה שיש. כי מילים נושאות מטען סמנטי שהוא מעבר להגדרות מילוניות. הדוגמה הכי קלה – אם תסלחו לי על השימוש במילה בוטה – היא שלום
נקודת מבט / טור אישי / אילה שלו
כשסברין פתחה אתמול את דבריה במפגש הזום של המעגל (ראו בתחתית העמוד) ב"מסא אלחיר, אסמי סברין מסארווה, אנא מן טייבה..." החיוך שלי גדל עד שהכאיב לי באוזן. "אין עלייך", חשבתי, וגם כתבתי לה בווטצאפ. "נהדרת".
זה חריג, בימים הקשים האלה, שהחיוך שלי מתרחב ככה ומחבר את הלב לעיניים.
אבל האומץ של סברין, שאותה אני מכירה הרבה שנים, והפשטות והטבעיות שבהן היא פותחת את הפה ומדברת ערבית לקהל שהוא לפחות 98 אחוז יהודים שאינם דוברי ערבית, עשה לי את זה.
אי אפשר להפריז בחשיבות השפה. מעבר לתקשורת הבסיסית שהיא מאפשרת בין אדם לאדם, יש בה כל כך הרבה מעבר. שפה היא סוכנת התרבות הכי גדולה שיש. כי מילים נושאות מטען סמנטי שהוא מעבר להגדרות מילוניות. הדוגמה הכי קלה – אם תסלחו לי על השימוש במילה בוטה – היא שלום. דמיינו תייר שמגיע לארץ וכמובן מיד לומד להגיד "שלום", כי ככה מברכים כשנפגשים. אבל, הוא לא מודע לעובדה שהמילה הזאת מסמנת עוד מושג בעולם – שלום שהוא peace. כמה ידע על העולם חסר לו, לתייר הזה, וכמה מתווספת לו הכרות עם המקום כשהוא לומד גם את המשמעות הנוספת, הרחבה. כמה ידע מתווסף לו ברגע אחד, ולא רק בלינארי, אלא גם בעומק שנוצר מהחיבור של שתי המשמעויות.
וככה אנחנו, הרוב המוחלט של הישראלים היהודים, עם הערבית שאנחנו לא מדברות, לא מבינות, לא קוראות. וככה, אנחנו לא יכולות לתקשר עם ערביות בשפתן, אנחנו לא יכולות להבין כשמתנהלת בנוכחותנו שיחה בערבית, ואין לנו גישה לספרות העשירה, לשירה האדירה, או אפילו פשוט לשיח הציבורי היומיומי של החברה הערבית שמתנהל ברשתות החברתיות. זה עושה אותנו עיוורות, ואותן שקופות בתודעה שלנו.
אני זוכרת שיחה אחת ששוחחתי פעם עם חבר טוב, ערבי.
"מבסוטה", הוא אמר לי, זה בא מ"בסטה".
הרמתי גבה. "איך זה קשור?" שאלתי, בטוחה שהוא מבלבל משהו.
"כי כשבנאדם מבסוט", הוא אמר לי, "אז כל הפרצוף שלו נפרש ככה", והוא עשה תנועה כזאת של משהו שנפרש על משטח. "כמו שפורשים סחורה בבסטה".
ואצלי בראש ישר נהייתה תמונה של שוק הפשפשים ומחשבה ש"הבנתי עכשיו מה זה אומר 'שפה ציורית'", ומיד נהייתי מבסוטה לגמרי מזה שלמדתי עוד משהו קטן על ערבית.
מערכת החינוך הישראלית דואגת להפריד בינינו, יהודים וערבים, מהרגע שאנחנו נכנסים למגרסה שלה. לא לחינם אנחנו, הישראלים היהודים, לא לומדים ולא יודעים את השפה של קבוצת הישראלים האחרת שחיה כאן, הפלסטינים הישראלים. זה לגמרי מכוון, וקצרה היריעה מלהאריך על זה כאן.
אז מה לעשות, אתן שואלות? אחד הדברים הכי קלים שאפשר לעשות, והכי לא מסוכנים בכלל, זה להתחיל ללמוד ערבית. יש קבוצות, יש לומדות, יש אתרים, יש מורים פרטיים, יש בתי ספר לשפות, יש אונליין ויש אופליין. המון. צאו למסע הזה ותתמידו. וקחו נשימה ארוכה ותפרגנו לעצמכן זמן וסבלנות, כי לא, קורס של 12 שיעורים לא ילמד אתכם ערבית. תחשבו יותר בכיוון של 12 שנה. אבל כל מסע מתחיל מצעד אחד, נכון? צאו למסע. הוא מרתק.
וכשאתן עושות את זה, תקלטו איך בימים האלה, במציאות שסברין ומאיר כל כך היטיבו לתאר בשיחה אתמול, גם פשוט ללכת ללמוד ערבית זה כמעט חתרני - כי מה שבטוח זה שללמוד ערבית יכול רק להועיל, בשום אופן לא יכול להזיק, והוא צעד ברור, נגיש לכל אחת ואחד, לעבר שינוי המציאות.
החינוך הדו-לשוני נלחם בגזענות, וזה לא בהכרח נחמד
לאחרונה פורסם מחקר לפיו היחסים האישיים בין תלמידים יהודים וערבים בבתי"ס יהודיים טובים מאשר בבתי"ס דו-לשוניים. אבל מטרת החינוך הדו-לשוני היא לאו דווקא לייצר חברויות, אלא להפיל את האפרטהייד >> שיחה מקומית מאת: שולי דיכטר 10.8.2019
הרשמו למפגש המעגל עם חמוטל ביום שני 29.07 בנושא חינוך בחינוך מרחבים רב תרבותיים
Comentários