אז אני עסוקה ב"איך". איך מגיעים לשם. איך מפנים את הדרך החסומה, המלאה בכלכך הרבה התנגדויות? זה מה ששאלתי במפגש, ולא זכיתי לתשובה. אם יש למישהי רעיון, אם מישהי כבר עוסקת ב"איך" הזה בסדר גודל אמיתי, תכתבו לי. בבקשה.
ובינתיים, עד שה"איך" יציג את עצמו, אולי בתוך השפל הנורא שאנחנו נמצאים בו, אולי מה שאפשר, וחשוב, לעשות, זה באמת להקשיב, לפנות מקום מבפנים, ולהסכים לפחות לרגע לדמיין ולראות את הפתרון, את השלום, כאפשרי. אולי אם נסכים לראות, אם נדע שאפשר, אם תהיה לנו תמונה ברורה יותר על מה אנחנו נלחמות – אולי אז נמצא גם את ה"איך" ונסלול את הדרכים לשם.
טור אישי / אילה שלו
היה מפגש מעורר השראה, שהיו בו גם אמת כואבת, עדות בגוף ראשון לאוזלת היד של הממשלה... לא, רגע... לא אוזלת יד... עדות בגוף ראשון לעובדה שנתניהו פשוט לא מעוניין בעסקה או בהחזרת החטופים; ומצד שני נפרשה, בגוף ראשון, על ידי מנהיג פלסטיני צעיר, אופוזיציונר לאבו מאזן, תמונת מציאות ריאליסטית ולצדה חזון לחיים אחרים כאן, בין הים לירדן. חזון אפשרי, למי שמוכן להקשיב באמת.
וכשאני אומרת להקשיב באמת, אני מתכוונת להקשבה כזאת שבה את מרוקנת את הראש מהתגובות האוטומטיות שלך, שיושבות על מה שנדמה לך כידיעות ברורות; ומפנה מהלב את הפחדים והדעות הקדומות. רק לרגע. לא משליכה אותם ונותרת נטולת מגננות, אלא רק מניחה בצד, בטווח עין ויד, בביטחון גמור שאחר כך תוכלי להחזיר אותם למקומם. אם תרצי. רק לרגע, כדי שבאמת תוכלי להקשיב לאנשים האלה, שמספרים את הניסיון שלהם ואת העשייה שלהם ואת השינוי שהם רוצים לראות ופועלים כדי ליצור. כי שווה לעשות את זה. ממש שווה.
הדברים של גרשון מטלטלים במשמעויות שלהן על הזלזול בחיים של כולנו. וכל מי שחי כאן ראוי שיידע ויבין עד כמה הממשלה הזאת מזלזלת בנו, בכולנו, ובעיקר בחיי החטופים שאין לה באמת כוונה לשחרר.
והדברים של סאמר מטלטלים בתקווה שהוא מייצר לגבי החיים של כולנו. ולא תקווה אוורירית כזאת של "יהיה בסדר". אלא תקווה שמתעוררת כשאת קולטת שיש כאן מנהיג שבאמת מביא חזון אחר, אחר במלוא מובן המילה, במהות ובעומק, ויודע גם את הדרכים להוביל להתקיימותו. לא כל יום פוגשים תדר כזה, וזה תדר מעורר, שמכוון למיתרים בלב שאנחנו כבר לא זוכרות שיש לנו שם. הוא מראה לנו דרך החוצה מהסכסוך הקטלני שאנחנו מכורים אליו ומסרבים להרפות. מדיני
אני יכולה לראות את מה שהוא אומר. הוא אומר דברים שבעצמי אני אומרת כבר הרבה זמן, מתוך המסע שלי וההכרות שלי את שתי החברות, הישראלית והפלסטינית. מתישהו כתבה לי חברה בפרטי - את אומרת את הדברים האלה כל הזמן, וחייכתי, כי כן, בדיוק, אני רואה מה הוא אומר ואומרת את זה כל הזמן וכל כך מתוסכלת מזה שהקול שלי כל כך חלש ובלתי נשמע. והנה הוא, סאמר, אומר את הדברים באותן מילים ממש, והוא בעמדה הרבה יותר נשמעת. זה מרחיב לב.
ודווקא בגלל שאני רואה, וזה כלכך ברור לי שזה אפשרי, עקרונית, דווקא בגלל זה אני יודעת כמה הדרך לשם חסומה. חסומה באמונה שזה בלתי אפשרי, שאין סיכוי, שאי אפשר, שזה לא יקרה. מיליון סיבות, שכולן, בשורה התחתונה, יושבות על "אמיתות" שהינדסו אותנו להאמין בהן. זה גלגל אכזרי העניין הזה של שליטה בתודעה על ידי חינוך ושטיפת מוח, כמו שאנחנו חווים כאן בישראל, בצל הסכסוך.
אז אני עסוקה ב"איך". איך מגיעים לשם. איך מפנים את הדרך החסומה, המלאה בכלכך הרבה התנגדויות? זה מה ששאלתי במפגש, ולא זכיתי לתשובה. אם יש למישהי רעיון, אם מישהי כבר עוסקת ב"איך" הזה בסדר גודל אמיתי, תכתבו לי. בבקשה.
ובינתיים, עד שה"איך" יציג את עצמו, אולי בתוך השפל הנורא שאנחנו נמצאים בו, אולי מה שאפשר, וחשוב, לעשות, זה באמת להקשיב, לפנות מקום מבפנים, ולהסכים לפחות לרגע לדמיין ולראות את הפתרון, את השלום, כאפשרי. אולי אם נסכים לראות, אם נדע שאפשר, אם תהיה לנו תמונה ברורה יותר על מה אנחנו נלחמות – אולי אז נמצא גם את ה"איך" ונסלול את הדרכים לשם.
סאמר סינג'לאווי. פעיל ופרשן פוליטי פלסטיני ממזרח ירושלים, ממתנגדי הנשיא הפלסטיני מחמוד עבאס בפת"ח, ויו"ר הקרן לפיתוח ירושלים. ד"ר גרשון בסקין, מנהל אגף מזרח התיכון בארגון הקהילות הבין לאומיות, ניהל מו״מ מול חמאס במשך 17 שנה.
コメント