אז אתמול, במפגש עם פרופ' מוניקה מקוויליאמס, האישה שהקימה את קואליציית הנשים והייתה חלק מההובלה שהצליחה לסיים שם את הסכסוך, וגם חלק מכתיבת ההסכם עצמו, הייתי מהראשונות לעלות ולהתיישב בשורה הראשונה מול המסך כמו תלמידה טובה.
לא הכרתי אותה קודם, את פרופ' מוניקה. וגם כשהיא התחילה לדבר, כל הזמן ליוותה אותי בראש המחשבה הטורדנית הזאת – "כן, בסדר, אבל... אבל אצלנו זה סכסוך יותר קשה, יותר ארוך, יותר מדמם, וההישגים שלך שם פשוט לא יכולים לקרות פה".
טור אישי / אילה שלו
מכירות את זה שאתן רוצות לעשות משהו, ואיכשהו זה נדחה ונדחה ואף פעם אין זמן ולא מגיע הרגע, ושוב נדחה, ואז נכנס משהו אחר שאתן חייבות להקדיש לו חודש ואתן אומרות, טוב, אז אחרי זה, אבל אז קורה משהו ש... בקיצור, הדבר ההוא לא קורה. מכירות?
אז כזה יש לי עם ההסכם של אירלנד.
הוא מסקרן אותי כבר שנים. אני מלקטת ידע עליו מפה ומשם, אבל עוד לא הגעתי לזה שאקדיש לו באמת את הזמן וההתעמקות שאני רוצה, כך שבסוף ההבנה שלי מסתכמת בזה שמה שקרה שם כנראה קצת דומה למה שקורה אצלנו, מבחינת דמיון בין סכסוכים בלתי נשלטים (שזה השם של סכסוכים שנמשכים מעל ל-25 שנה); ושההסכם שקרה בסוף היה מפורט ומדוקדק ברמה מאוד גבוהה. וזה רק מעלה לי את מפלס הסקרנות.
אז אתמול, במפגש עם פרופ' מוניקה מקוויליאמס, האישה שהקימה את קואליציית הנשים והייתה חלק מההובלה שהצליחה לסיים שם את הסכסוך, וגם חלק מכתיבת ההסכם עצמו, הייתי מהראשונות לעלות ולהתיישב בשורה הראשונה מול המסך כמו תלמידה טובה.
לא הכרתי אותה קודם, את פרופ' מוניקה. וגם כשהיא התחילה לדבר, כל הזמן ליוותה אותי בראש המחשבה הטורדנית הזאת – "כן, בסדר, אבל... אבל אצלנו זה סכסוך יותר קשה, יותר ארוך, יותר מדמם, וההישגים שלך שם פשוט לא יכולים לקרות פה".
ואגב, המחשבה הזאת, שהסכסוך "שלנו" הוא הכי סכסוכי בעולם ובלתי ניתן לפתרון הוא אחד המאפיינים של החיים בתוך תרבות של סכסוך, על פי ההגדרות של פרופ' דניאל בר-טל ואחרים, שאני מאוד ממליצה לקרוא.\
אבל תוך כדי השיחה, הלסת התחילה להישמט לי יותר ויותר.
גם מה שהיא אמרה – שיכולתי לזהות שקורה לנו כאן. בעיקר לנו כנשים. הזלזול, הקלות הבלתי נסבלת של ירידה לפרטים אישיים כשרוצים להתנגד לנו, ההערצה הציבורית של הגנרלים שתמיד יהיו גברים, כאילו כל הידע נמצא אצלם, על אף שכולנו רואות לאן הם הובילו אותנו, במיוחד בימים האלה שכולנו יושבות ומחכות לפצצה שתרד עלינו משמיים, וחלק מאיתנו הולכות לישון עם חזיות כדי שנוכל לרוץ מהר למקלט כשזה יתחיל.
גם איך שהיא אמרה את זה – כאילו שום דבר לא מהווה מכשול שאי אפשר לפרק. וכל מכשול שבא מולן פשוט היה שאלה שצריך לחפש לה פתרון, ולא מעצור שמפסיק את הפעילות. התייחסות עניינית, לא מבוהלת, לא מתייאשת, לא נסערת. בעיני רוחי ראיתי בולדוזר שפשוט ממשיך וממשיך וממשיך, ולא משנה מהם תנאי השטח.
וגם הבהירות של הנושא של נשים – בפירוש, בלי שום אולי או נדמה לי, בפירוש יש משמעות גדולה, אמיתית ורצינית, לשותפות של נשים בארגון ובהובלה ובהשתתפות של תהליכים כאלה. בירידה לפרטים, בחשיבה שמתעקשת שייכללו בהסכם הרבה קולות, שיהיו מיוצגות קבוצות רבות באוכלוסיה, בנושאים שהן הביאו לשולחן הדיונים. חשוב כל כך.
זו הייתה שיחה באמת מעוררת השראה. וכמו שאמרה חמוטל – מעוררת השראה ומדרבנת. שוב בעיני רוחי ראיתי איך אנחנו יכולות לקרוא לדגל נשים, נשים אקטיביסטיות, נשים שרוצות לפעול, נשים עם כישורים כאלה ואחרים, ולפעול ביחד, על בסיס הסכמות ברורות לגבי הבנות בסיס ודרכי פעולה שיתוו שותפות, גם כשזה ממש מעצבן, ופשוט לצעוד עם זה קדימה.
פתאום, אתמול, יכולתי לדמיין את זה. וידוע שמה שאפשר לדמיין, אפשר גם לעשות.
קהילת האמנים בבלפסט מקדמת דיאלוג שוויוני וליברלי בצפון אירלנד
הסרט הדוקומנטרי הקצר ארטופיה #בלפסט מציג מפגשים בלתי נשכחים עם שישה יוצרים ואוצרים אקטיביסטים בעיר בלפסט שבצפון אירלנד. במפגש בינינו הם שוחחו איתי על זיכרונות ילדותם בצל הסכסוך המכונה "הצרות", וסיפרו בן היתר שזיכרונות אלה הם עבורם קטליזטור ליצירה אמנותית מרגשת עם הקהילה ולמענה. הסרט חושף יוזמות במגוון תחומים, כגון אמנות פלסטית, אמנות רחוב, מחול עכשווי, אמנות בקהילה ושבוע העיצוב בלפסט. הסרט מציג את תרומתה של קהילת התרבות בבלפסט לשלום ולדיאלוג שוויוני בחברה שעדיין מתמודדת עם צלקות הסכסוך עשרים שנים אחרי הסכם השלום.
הסכסוך בצפון אירלנד, הידוע בשם "הצרות" (The Troubles) היה עימות שהתחולל מסוף שנות ה-60 ועד אמצע שנות ה-90 של המאה הקודמת בין הפלגים האתנו-דתיים בצפון אירלנד; בין הרוב היוניוניסטי-פרוטסטנטי (הלויאליסטים), הנאמן לאיחוד עם בריטניה, ובין המיעוט האירי קתולי (הרפובליקנים), שדרש שוויון זכויות ותמך בהצטרפות לרפובליקת אירלנד המאוחדת. הסכסוך הוא חלק מההיסטוריה של האזור מהמאה ה-17. בתקופה המכונה "הצרות" קיבל הסכסוך ביטוי במהומות, אלימות וטרור, ואלו גררו התערבות של הצבא הבריטי. הסכסוך הסתיים לאחר שנחתם 'הסכם יום שישי הטוב' ב-10 באפריל 1998.
ביקור בצפון אירלנד 15 שנה אחרישנים של דם, שנאה ופיגועי טרור בצפון אירלנד, הסתיימו עם החתימה על הסכם “יום שישי הטוב”. 15 שנה אחרי הפיוס ההיסטורי, חזרנו לבלפסט כדי לברר איך מתגברים על שנאה דתית עמוקה ולומדים לחיות יחד בשטח קטן. יש סיבה לאופטימיות
ההסכם שסיים את הסכסוך האלים בין הקתולים והפרוטסטנטים לא הצליח להביא גם שגשוג כלכלי, ורבים חשים שהחלומות שטיפחו אז לא התממשו כלל. "אין גבולות לעוני שרואים כאן", אמר עובד בארגון סיוע. "בשכונות מעמד הפועלים יש תחושה ממשית של התפכחות מאשליה"
Comments