המלחמה כראי לזהות הערכית והמוסרית שלנו המלחמה בעזה מאתגרת ומערערת את הזהות הערכית והמוסרית שלנו כחברה. היא חושפת את הפער הכואב בין הערכים ההומניים שעליהם אנו מתיימרים להתבסס לבין המציאות בשטח. מעשים כמו פגיעה באזרחים חפים מפשע, הרס רחב היקף, וחוסר הבחנה בין לוחמים לאזרחים, מצביעים על אובדן הדרגתי של כבוד לחיי אדם. זוהי נקודת שפל היסטורית, שבה אנו נדרשים להסתכל במראה ולשאול את עצמנו מה נותר מהאנושיות ומהמוסר שלנו. איך אנחנו נראים בעיני עצמנו? המלחמה הזו אינה רק מבחן כוח, היא מבחן אנושי, מוסרי וערכי. מה שהתחיל כתגובה צבאית על טרור הפך לסמל של אכזריות, אדישות והידרדרות מוסרית. כחברה, עלינו לשאול את עצמנו: האם זה הבית שאנו רוצים לבנות? האם כך ייראה עתיד ילדינו? ההיסטוריה לא תשכח את שתיקתנו ואת אובדן האנושיות שאנו עדים לו כעת.
המספרים הקשים והמציאות בשטחנכון להיום, המספרים מעידים על קטסטרופה הומניטרית ברצועת עזה: יותר מ-30,000 הרוגים, רבים מהם נשים וילדים, ועוד עשרות אלפי פצועים. ההרס חסר התקדים משאיר מאות אלפי בני אדם ללא קורת גג, ללא מים, מזון או שירותי בריאות בסיסיים. לצד הנתונים הקשים הללו, קיימת אדישות הולכת וגוברת בחברה הישראלית כלפי המתרחש, המאפשרת לממשלה להמשיך בפעולות הנראות בעולם כפשעי מלחמה.
מומלץ למעקב: Airwars – הגוף המוביל בעולם בחקר תקיפות אוויריות והשלכותיהן על אזרחים.ארגון Airwars, המתמחה במעקב אחר תקיפות אוויריות והשפעתן על אזרחים, פרסם דו"ח מפורט על שלושת השבועות הראשונים של מלחמת "חרבות ברזל" בעזה. הדו"ח מתמקד בהיקף התקיפות, מספר הנפגעים, והשפעת הלחימה על האוכלוסייה האזרחית ברצועה. Airwars משתמשת במתודולוגיה מבוססת על איסוף וניתוח מידע ממגוון מקורות, כולל דיווחי חדשות, הצהרות רשמיות, עדויות עדי ראייה ומידע מרשתות חברתיות. הארגון משווה בין מקורות שונים כדי לאמת את המידע, ומסווג את הדיווחים לפי רמת אמינותם. בנוסף, Airwars עושה שימוש בתמונות לוויין ובניתוחי מומחים כדי להעריך את היקף הנזק והפגיעה באזרחים.
מערכה שיטתית להרס חיי אזרחים מאז תחילת המערכה הצבאית של ישראל בעזה באוקטובר 2023, מתבצע הרס כמעט מוחלט של חיי אזרחים, תנאים הכרחיים לחיים ותשתיות אזרחיות. צווי פינוי שהוצאו על ידי הצבא הישראלי הפנו את האוכלוסייה הפלסטינית לאזורים שהוגדרו כ"בטוחים", אך לעיתים קרובות אזורים אלו הופצצו לאחר מכן. דפוסים אלו מצביעים על מערכה מאורגנת ושיטתית של עקירה חוזרת ונשנית בקנה מידה רחב, לצד הרס מתמשך של החיים ברצועה.
עלייה באחדות מול שחיקה מוסרית כפי שקורה במלחמות אחרות, גם הפעם אנו עדים לגלי אחדות והתאגדות סביב החיילים ותמיכה במשפחות החטופים. אך לצד תחושת האחדות הזו, מתרחש תהליך מסוכן של שחיקה מוסרית. חוסר ההבדלה בין לוחמים לאזרחים, ההרס העצום ברצועת עזה והשפה האלימה והנקמנית שמציפה את השיח הציבורי פוגעים פגיעה אנושה בערכי היסוד שעליהם התבססה החברה הישראלית.
אטימות ואדישות חברתית חלקים נרחבים בחברה הישראלית, שנחשפים לאלימות קשה ולטראומה מתמשכת, מגיבים בהתכנסות פנימה ובאטימות כלפי הסבל של "האחר". הפלסטינים ברצועת עזה, שאיבדו את בתיהם וחייהם, כמעט שאינם נוכחים בשיח הציבורי. שתיקת הציבור הישראלי מאפשרת לממשלה להמשיך במדיניות של טיהור אתני, תוך אובדן מוחלט של סולידריות ואמפתיה בסיסית. במקביל, נשמעים קולות בודדים אך נחושים שמבקשים להחזיר את האנושיות לשיח, ולהזכיר את המחיר המוסרי הכבד שאנו משלמים.
מאגר של אלפי סרטונים, תמונות, עדויות, דו"חות ותחקירים מתעד את הזוועה שישראל מחוללת בעזה. הארץ, ניר חסון
כבר באפריל 2024, בשיחה עם ד"ר לי מרדכי במסגרת מפגשי הזום של "המעגל עם חמוטל" של האימהות הבנו שמשהו רע מאוד קורה בעזה. התמונות שהציפו את הרשתות, הסיפורים של הבנים והבנות שלנו, וחגיגות השמחה של חיילים המשתעשעים על חשבון החיים והמתים – כל אלה זעזעו אותנו. זה היה הרגע שבו נפל לנו האסימון: המציאות שאנחנו חיות בה עטופה בשקרים.
>> אתר || עדות על מלחמת חרבות ברזל || קראו את המסמך המלא למעלה (חלקיו מעודכנים ליוני-דצמבר 2024) או בחרו את אחד הפרקים למטה כדי לקרוא אותו בנפרד. הגרסה אליה מתייחסת הכתבה של ניר חסון בהארץ (5.12.24) היא גרסה 6.4.0 (אפשר לקרוא אותה כאן).
העדויות בכתבה של חיילים וקצינים, כולל בכירים, מתוך הרצועה הן איומות: ירי מכוון בחפים מפשע, בנאליות של הרג אזרחים כולל ילדים, ספירת אזרחים מתים כמחבלי חמאס והפרה בוטה ושיטתית של דיני הלחימה. >> רון גרליץ /פוסט FB
מתוך הכתבה:
" הלכנו לגופה שהיתה מלאה בדם, צילמנו אותה ולקחנו את הטלפון. הוא היה נער צעיר, בן 16 אולי". לדברי הלוחם, למקום בא קצין מודיעין ואסף את הפריטים, וכעבור כמה שעות התבשרו הלוחמים שהנער אינו פעיל חמאס. סתם ילד. "בערב הגיע אלינו המג"ד ואמר שכל הכבוד שהרגנו מחבל, ושמחר הוא מתפלל שנהרוג עשרה", מוסיף הלוחם. "כשמישהו העיר ואמר שהוא לא היה חמוש, ונראה שהוא סתם אזרח, כולם צעקו עליו. המג"ד אמר: 'מבחינתי, כל מי שחוצה את הקו הוא מחבל, אין הנחות, אין אזרחים. כולם מחבלים'."
"לוחם מילואים מאוגדה 99 מספר על יום שבו העלה צוותו רחפן, ובתמונות נראו "מבוגר עם שני ילדים עוברים את הקו שאסור לעבור". הוא זוכר שהם הלכו קצת על הציר, בלי נשק, בלי כלום. נראה שהם חיפשו משהו. "היינו באחיזה מלאה איתם עם הרחפן ועם קנים עליהם, הם לא היו יכולים לעשות שום דבר", הוא מספר. "פתאום שמענו בום מטורף. מסתבר שמסוק קרב הוריד עליהם טיל. מי חושב שזה לגיטימי להוריד טיל על סתם ילדים? ועוד עם מסוק. זה ממש רוע טהור".
תיאורים בלתי נתפסים של מפקד סדיסט, אוגדונר תא"ל בשם יהודה ואך, שהורה שוב ושוב על הרג אזרחים חפים מפשע ("ואך החליט להגדיל ראש וקבע שכל מי שמגיע עם אופניים לאזור יש אישור להרוג אותו"), ובחודש מרץ הקרוב יחזור לעזה כמפקד בכיר. ע"פ העדויות בכתבה, כל חייל וקצין צריך לסרב לשרת מתחת לסדיסט הזה. הורים, תגידו את זה לילדים החיילים שלכם.
זה ממש לא הפרסום הראשון של מה שצה"ל עושה ברצועת עזה. התקשורת הבינ"ל וארגוני זכויות האדם מדווחים על זה כבר כמעט שנה, ובחודשים האחרונים הדברים מתוארים באופן חלקי גם בתקשורת בישראל.
אבל רוב הציבור בישראל, כולל במרכז-שמאל, מכחיש את מה שצה"ל עושה בעזה. המנגנון הפסיכולוגי הוא ברור:
בני אדם רוצים להרגיש שהם שייכים לקבוצה צודקת ומוסרית. יש כל מיני דרכים ומנגנונים לעשות את זה. דרך אחת היא לטעון שכל הדיוחים שקריים. ז"א שהעיתונות הבינ"ל, סוכנויות האו"ם, ארגוני זכויות האדם וכו' – כולם אנטישמים ואנטי ישראלים. אבל בשבועות האחרונים מנגנון ההצדקה הזה מתחיל להסדק. כי כבר שר הבטחון והרמטכ"ל לשעבר מספר על קצינים בכירים מאוד שמתוך הרצועה מדווחים לו שצה"ל עושה טיהור אתני ומבצע פשעי מלחמה, שבוע שעבר הכתבה המטלטלת של ניר חסון Nir Hasson בעקבות הדו"ח של ד"ר לי מרדכי, וכעת בכתבה של קובוביץ יש הצטברות של עדויות של קצינים וחיילים מתוך הרצועה. זה כבר החיילים שלנו מספרים על הדברים.
הדרך השנייה של הכחשה היא לטעון שמדובר במקרים בודדים. אתמול נהלתי דיון עם אנשים רציניים וחכמים, חלקם היו קצינים בכירים בצה"ל בדרגות סא"ל ועד תא"ל, שטענו בכל הרצינות שמדובר במקרים בודדים. זה מנגנון הכחשה מאוד חזק. מאוד קשה לסדוק אותו כי הצורך לחשוב על הקבוצה שלנו כצודקת הוא צורך נורא נורא חזק. אצל הרוב העובדות לא מצליחות לסדוק את המנגנון הזה.
אבל נראה שסוף סוף ההכחשה מתחילה להסדק. ייתכן שאחד הגורמים לכך הוא שכמעט כל מי שמדבר עם לוחמים ששרתו בעזה שומע סיפורים על הרג או הצתת בתים ללא הצדקה. זה כבר לא ה CNN או האו"ם או בצלם – זה הבן או האחיין שמספר מה צה"ל עושה בעזה.
ההקף הרחב של הפרת דיני מלחמה מתחיל להתברר לעוד עוד בציבור בישראל. ועוד ועוד מבינים שפיקוד הצבא איבד שליטה על הצבא, מפקדים זוטרים ובכירים לא מוענשים על ביצוע פשעי מלחמה בהקפים רחבים. ואנשים גם מבינים שאמנם יש רק שני בן גביר וסמוטריץ בממשלה אבל עשרות ואולי אף מאות קצינים בצבא נאמנים למשנתם על נקמה בפלסטינים.
אחד המשפטים הכי חזקים בכתבה הוא ציטוט של מפקד בכיר במילואים שאומר כך לגבי ההכחשות "זה לא לרצות להקשיב לחיילים שלנו, להתעלם מהעובדה שאנחנו נמצאים יותר משנה במקום שאין בו חוקים, שחיי אדם לא שווים כלום, וכן, אנחנו מפקדים ולוחמים לוקחים חלק בזוועה שמתרחשת בעזה. ועכשיו — תתמודדו עם זה גם אתם".
תקשיבו לו. הוא מבקש מאיתנו להתמודד עם זה. רבים, כנראה עדיין הרוב, ימשיכו להכחיש. אבל יש עוד ועוד שמפסיקים להכחיש. וכל אחד שמפסיק להכחיש, וכל אחד שמשמיע קול ומדבר וכותב נגד מה שצה"ל עושה בעזה, וכל אחד שיגיד לחיילים סביבו לסרב לפקודות בלתי חוקיות בעליל שניתנות בעזה על בסיס יום יומי, מקרב את הסוף של המלחמה האיומה הזו. ובכך, וזה גם חשוב, גם את שחרור החטופים.
>>> טראומה לאומית ומתמשכת מתקפת 7 באוקטובר הייתה אירוע טראומטי שהשאיר פצע פתוח בקרב כל מגזרי החברה הישראלית. המלחמה הנוכחית מעצימה את הפצע הזה ומעוררת גל של חרדה, דיכאון ופוסט-טראומה. הטיפול הנפשי מוגבל, ומערכת בריאות הנפש קורסת תחת הנטל. למעלה מ-56% מאנשי המילואים פנו לטיפול נפשי בעקבות פוסט-טראומה מהמלחמה בעזה. הנתונים לגבי חיילי הסדיר עדיין לא פורסמו, אך ברור שהפשעים שמבוצעים בעזה משאירים צלקות נפשיות עמוקות בקרב החיילים. התמונות, הריחות, הקולות והצבעים שחיילים חווים בשדה הקרב יהפכו לחלק מהזיכרון הקולקטיבי שלהם. אלו צלקות שיחזרו איתם הביתה וישפיעו גם על משפחותיהם והחברה כולה.
(חשיפת ״המקום״: שיעור החיילים הדורשים הכרה כפוסט־טראומטים זינק מ-6% בשנה ל-54% כמעט מחצית מפצועי המלחמה סובלים מפוסט־טראומה - כפול משיעור הפוסט־טראומטים ביתר מלחמות ישראל, ובאגף השיקום החלו להגדירם "פצועי פוסט טראומה">> רויטל חובל, בריאות הנפש, חם, מחדל ה-7 באוקטובר, מלחמת אוקטובר 23׳
הווידאו עוסק בטראומה הקולקטיבית שנגרמת מאירועים כמו רצח עם, בהשתתפות ד"ר גאבור מאטה, מומחה לטראומה, וכריס הדג'ס, עיתונאי ופילוסוף פוליטי. השיחה נוגעת להשפעות הפסיכולוגיות, החברתיות והפוליטיות של אלימות מסיבית על יחידים וחברות.
שיח הנקם והגזענות השיח הציבורי בישראל הולך ומתרחק מערכים הומניים בסיסיים. הקריאות ל"מחיקת עזה" ודמוניזציה של הצד השני הפכו למרכיב מרכזי בשיח הפוליטי והחברתי. ההנהגה הפוליטית והתקשורת מעודדות שיח אלים ומסית, מה שמוביל להקצנה רגשית ולקריסת האתוס המוסרי של החברה.
חיזוק הקונפליקט הפנימי המלחמה לא רק מחריפה את הקונפליקט החיצוני, אלא גם מעמיקה את השסעים הפנימיים בישראל. המתח בין ימין לשמאל, בין חילונים לדתיים ובין יהודים לערבים, מתעצם ומאיים על הלכידות החברתית. המחלוקות, שבעבר התנהלו בשולי השיח, הפכו היום למוקד מרכזי שמערער את יציבות החברה מבפנים.
המלחמה הזו איננה רק עימות צבאי. היא תהליך שמגדיר מחדש את פני החברה הישראלית, את הערכים שלה ואת מקומה בעולם. אנחנו נמצאים בצומת דרכים שבה עלינו להחליט – האם להמשיך במסלול של הקצנה, נקם ואטימות, או לעצור, להתבונן פנימה, ולבחור באנושיות, אמפתיה ובתקווה לדרך אחרת.
משבר מוסרי בינלאומי העימות הנוכחי מציב את ישראל מול ביקורת חריפה מצד הקהילה הבינלאומית. ההרס הנרחב בעזה והאבידות הכבדות בקרב האוכלוסייה האזרחית מובילים להאשמות בפשעי מלחמה ובטיהור אתני. דרישות לחקירות בינלאומיות מתגברות, ומעמדה של ישראל בזירה העולמית מתדרדר בקצב מהיר. מה שהתחיל כתגובה צבאית מתגלגל לכדי משבר מוסרי שעלול לפגוע בעתידה של המדינה.
השלכות על דור העתיד ילדים ובני נוער בישראל ובעזה חשופים לזוועות המלחמה. דור שלם עלול לגדול עם צלקות רגשיות עמוקות, תחושת חוסר ביטחון קיומי וניכור מוסרי. אלו השלכות שייקח שנים, אם לא דורות, לרפא.
מידע נוסף לקריאה ומעקב ... אנחנו נעדכן מידי פעם את הפוסט
" מאז תחילת המלחמה נסגרה רצועת עזה לכלי תקשורת, מלבד סיורים בחסות צה"ל, אבל מדי יום מגיע שלל עדויות לגבי הנעשה בה. החל מדו"חות והצהרות של ארגונים בינלאומיים, דרך דיווחים עיתונאיים וכלה בשטף של סרטונים ועדויות ברשתות החברתיות.
התמונה המתקבלת מבהילה. שני מיליון תושבי עזה, שרובם המוחלט הם אזרחים חפים מפשע, חיים בתוך אסון הומניטרי מהחמורים ביותר בעולם כיום: כ–90% מהם נעקרו מבתיהם ומצטופפים בערי אוהלים ענקיות, ללא מזון מספיק, ללא מים נקיים, ללא שירותי בריאות או סניטציה וללא אמצעים להתמודד עם החורף; צה"ל ממשיך בהפצצות שגורמות לעשרות הרוגים כמעט מדי יום, בהם נשים וילדים רבים; הסדר החברתי ומערכות התמיכה החברתיות קרסו ורוב תושבי עזה איבדו את תחושת הביטחון האישי, הכבוד, הפרטיות, הרכוש והתקווה לעתיד. איבדו את כל מה שהופך בני אדם לבני אנוש.>> מתוך מאמר מערכת, הארץ | 17.12.2024
להורדה קובץ העדויות , ד"ר לי מרדכי, פורסם 5 דצמבר 2025
Comments