אתגר21: מחברות את הנקודות נוצר מתוך צורך דחוף להבין ולהגיב למצב הקשה והמורכב שישראל נמצאת בו בעקבות האירועים הקשים שהחלו ב-7 באוקטובר והמלחמה שהתפתחה לאחר מכן. המלחמה גררה אובדן כבד של חיי אדם בשני הצדדים, וכמובן טראומת החטופים – אזרחים חפים מפשע שרבים מהם אינם כבר בחיים, ו-101 מהם עדיין בעזה. במקביל, המלחמה בצפון מתגברת, ומביאה לעוד אובדן חיים וסכנה מתמדת לחיי התושבים.
בתוך הכאב והשכול הזה, הימין הקיצוני בישראל מגביר את מאמציו לפגוע בערכים הדמוקרטיים ולחתור תחת שלטון החוק והמבנה החברתי. הרדיפה הפוליטית מתבטאת בניסיונות לפגוע בבית המשפט, באלימות משטרתית גוברת ובניסיון לשלוט בשיח הציבורי באמצעות הפחדה והשתקה.
אתגר21 הציב לעצמו מטרה נעלה – לספק מענה רגשי ומחשבתי, להקנות ידע שיעזור לנו להבין איך הגענו למצב הנכחי ומהו מרחב אפשרויות הפעולה הקיים כעת, ולעודד התנגדות אקטיבית וערנית מול הכוחות ההרסניים הללו. במהלך 21 הימים של האתגר, פגשנו מרצים מובילים מהאקדמיה, מהחברה האזרחית ומהעולם התקשורתי. כל אחד ואחת מהם הביאו את זווית הראייה הייחודית שלהם ועזרו לנו לחבר את הנקודות ולהבין את המצב לעומקו.
אחד הנושאים המרכזיים שעלו היה תחושת חוסר הביטחון והפחד המשתלטת על החברה הישראלית. הרצח המזעזע של ששת החטופים בעזה והידיעות על מקרים נוספים של אלימות מזעזעת העלו את תחושת הפגיעות של כולנו – לא רק מהאויב החיצוני אלא גם מהתפוררות פנימית של הערכים והנורמות שאמורים לשמור עלינו כחברה מלוכדת ומוסרית. בתוך כל זה, נשמעו קולותיהן של אימהות שלא מוכנות לוותר על המאבק, שלא נכנעות לפחד ולייאוש. הן הפכו לסמל של התנגדות לאלימות ולכפייה פוליטית.
המאבק הזה אינו קל, והוא מלא בכאב ובכעס מוצדק. אבל אתגר21, באמצעות מגוון המרצים שלו, הצליח לייצר מרחב בו ניתן היה לעבד את הרגשות האלה, לדבר עליהם באופן פתוח ומכיל, ולהתוות דרכי פעולה למען שינוי. המפגשים היוו הזדמנות נדירה להעמקה בנושאים שהשיח הציבורי לרוב אינו מתפנה לעסוק בהם לעומק: יחסי כוחות בחברה הישראלית, ההשפעה של טראומה קולקטיבית על הזהות הלאומית, ותפקידם של נרטיבים תרבותיים בהבניית תפיסות פוליטיות ואישיות.
פרופ' דניאל בר-טל דיבר על הפסיכולוגיה של הסכסוך וכיצד תודעה קולקטיבית מונעת פיוס. ד"ר אורלי איידן הציגה את תפקיד השפה בעיצוב תפיסות ומאבק בשיח מסלים. שירה ברביבאי-שחם שילבה ידע ביטחוני רחב עם חקר מגדר וביטחון לאומי, והזכירה שיש מי שמרוויחים מהסכסוך ומעוניינים לתחזק אותו- ואלו לא מי שמשלמים את המחיר. ד"ר רונית מרזן, חוקרת פוליטיקה פלסטינית, התמקדה במבנה החברתי-פוליטי של החברה הפלסטינית והשפעתו על היחסים עם ישראל. פרופ' אבנר בן-עמוס, היסטוריון, עסק בהשפעת מערכת החינוך על הזיכרון הקולקטיבי ועיצוב התודעה ההיסטורית בישראל. ג'סיקה נבו, מייסדת "הטריבונל" לצדק אלטרנטיבי, דיברה על פועלה להעצמת קהילות ולקידום שינוי חברתי בעקבות חוסר הביטחון לאחר ה-7 לאוקטובר. פרופ' נורית שנבל, חוקרת פסיכולוגיה ומשפט, עוסקת בקשר בין קורבנוּת, כוח ודינמיקות מגדריות, וההשפעו שלהן על החברה. ד"ר אלון גן, חוקר חינוך, דיבר על תפקיד החינוך בעיצוב חברה דמוקרטית והאתגרים החינוכיים בחברה הישראלית. ד"ר בעז שלגי דיבר על טראומה והשפעתה על הנפש, והציע כלים להתמודדות אישית וחברתית עם חוויות טראומטיות. ד"ר אסף דוד התמקד בטראומה הקולקטיבית של ה-7 באוקטובר והשפעתה על החברה הישראלית, ובדינמיקות הפוליטיות והחברתיות שנוצרו בעקבותיה. בפאנל משותף, ד"ר דנה אולמרט, עודה בשאראת וד"ר תומר פרסיקו דיברו על הקרבה – מה אנו נדרשים להקריב למען מדינתנו, והאם יש בכלל הגיון בהקרבה שכזו שרק מזינה את מעגל האלימות. ד״ר שירי רזניק לימדה אותנו על אמפתיה ומה חוסם אותה, על תקווה ויאוש, ועל רגשות מבוססים בקבוצתיות. פרופ' יגיל לוי, דיבר על השפעת השינויים הדמוגרפיים בחברה הישראלית על הצבא, ועל האתגרים של פוליטיזציה וכוחנות במערכת הביטחונית. מושון זר-אביב & מו חוסייני, מעצבים ואקטיביסטים, הציגו חזון לאמנות ועיצוב ככלים לשינוי חברתי ופוליטי בין ישראל לפלסטין. יזהר באר, עיתונאי וחוקר, עסק בתקשורת הסביבתית בישראל ובמאבקים בשטחים, תוך הדגשת חשיבותם של עיתונאים המסקרים את השוליים ואת האמת הלא פופולרית. ד"ר נטע עמר-שיף התייחסה לזכויות אדם ולמעמד החוקתי של הדמוקרטיה בישראל, והציגה את האתגרים המשפטיים והחברתיים הנוכחיים. יאיר אסולין, סופר ומסאי, עוסק בטראומה קולקטיבית, זהות יהודית, ויחסי כוחות בחברה הישראלית, דיבר על הגדרת הנצחון בעולם בו סכסוכים כבר אינם מגיעים להכרעות, והחשיבות של לדעת להפסיד ולהמשיך הלאה. ד"ר רונית לוין-שנור, חוקרת משפט ציבורי, ומייסדת ״פורום היום שאחרי המלחמה״ דברה על מהי תמונת ניצחון אפשרית, מה בין דמיון לנסיון, ועל דחיינות כמאפיינת את המדיניות הישראלית מזה דורות. ולבסוף, ענת מרנין ובסאם עראמין הזכירו לנו שכשמכירים אחד את השני באמת, כבני אדם, כבר אי אפשר לעשות דה-הומניזציה לאחר ולראות בו סתם ״אויב״.
בתוך כל זה, השיח באתגר21 לא נרתע מהתמודדות עם האמיתות הקשות. דיברנו על הכאב והשכול, על השבר החברתי ועל האתגרים העצומים העומדים בפני הדמוקרטיה הישראלית. אבל לצד זה, נשמעו גם קולות מעודדים – קולות של תקווה ושל חזון אחר. קולות של אימהות ואבות, נשים וגברים, יהודים וערבים, שלא מוכנים לוותר על המאבק על דמותה של המדינה – דמותנו שלנו, ושמאמינים כי גם ברגעים הקשים ביותר יש לנו את היכולת להיאבק ולהיאחז במה שנכון וצודק.
אתגר21 הסתיים, אבל הוא רק תחילתו של מסע שכל אחת מאיתנו יכולה לעבור. זהו תהליך אישי וקולקטיבי שמחבר בין נקודות מבט שונות ומוביל לשינוי. הצלחתנו היא לא בהגעה ליעד, אלא באימוץ של דרך – כל יום מחדש, ובכל מאבק. הידע והכוח בידינו, ואנו יכולות להוביל לעולם של שוויון וצדק. הביטחון שלנו טמון בחינוך לשוויון, אי-אלימות, חמלה ודאגה לכל ילד וילדה. יחד נמשיך להיאבק, כל בוקר, כל יום, למען דמוקרטיה אמיתית ועתיד טוב יותר. תודה על שהייתם שותפים למסע המאתגר והמלא השראה הזה.
המסע הזה לא היה מתאפשר ללא כל אחת ואחד מכם – המורים והמרצות שהעשירו אותנו בתובנות ובידע מדי ערב. תודה מיוחדת לחמוטל גורי ויעל ניב שערכו והובילו את המסע במסירות, ולאילה שלו, עורכת ויוצרת תוכן שתרמה מהידע ומהזמן שלה לאתגר21. תודה מיוחדת לאימהות המניעות את גלגלי התנועה מזה ארבע שנים: דפנה עפרון, איריס רפופורט, רבקה מוניץ ויונת עפרון – בלעדיכן זה לא היה קורה.
תודה לנעמה שודז'יק ומירית בן יצחק על השפה הוויזואלית המרהיבה, לניר ברק על הנוכחות המקצועית והיצירתית ברשתות, וליהונתן שלם, מנהל ההפקה הטכנית, שהרים את כל האירועים בצורה חלקה ומקצועית.
להורדת התוכניה - אתגר21: מחברות את הנקודות